פרשות ויקהל-פקודי מתארות את ישום הבנייה שתיכנונה תואר ברובו בפרשות תרומה ותצווה: הן מפרטות את עשיית המשכן (יריעות, קרשים, פרוכות, מכסים וחצר), את רשימת הכלים (כגון ארון, שולחן, מנורה, מזבחות וכיור) והבגדים (אפוד, חושן, מעיל, כתונת, מכנסיים ועוד), עורכות את חשבון החומרים, ומתארות את הקמת המשכן עד לתיאור השראת השכינה במשכן ומסע ענן ה': ״וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן… כִּי עֲנַן ה׳ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם… לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם״ (שמות מ:לג-לו).
כבר בפרשת כי תשא, בפרק לא, מוצג מי שיופקד על היישום בפועל – בצלאל: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות לא:ב). בצלאל מתואר כמי שמילא אותו ה' ביכולות ייחודיות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה׃ וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכׇל־מְלָאכָה… לַעֲשׂוֹת בְּכׇל־מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאׇהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ… מִלֵּא אֹתָם חׇכְמַת־לֵב…" (שמות לה:ל–לה).
בפרשות ויקהל–פקודי מודגש שוב ושוב הקשר בין הציווי האלוקי לבין העשייה בפועל: "וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה" (שמות לח:כב). ומיד אחר כך: "כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט:מב–מג).
לכאורה, הכל פשוט: ה' מצווה, משה מעביר, בצלאל מנצח על היישום: ״ככל אשר ציווה ה'״. אבל מדרש בירושלמי פאה שומע בפסוק נימה אחרת: "רִבִּי תַנְחוּמָא בְשֵׁם רַב הוּנָא: ׳וּבְצַלְאֵל… עָשָׂה אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה׳ – אֵין כְּתִיב כַּאן ׳אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ מֹשֶׁה׳, אֶלָּא ׳אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה׳: אֲפִילוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְמַה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" (ירושלמי פאה א, א).
המדרש קורא את הפסוק ושומע בו חריקה שמעלה שאלה: הרי משה הוא זה שצווה את בצלאל – מדוע אין הפסוק אומר זאת בפירוש, אלא מתאר את תהליך המסירה מה' אל משה ואז אל בצלאל? יש פער בין מה שבצלאל עשה לבין מה שהוא שמע ממשה, מציע הדרשן. בצלאל עושה לא רק מה ששמע ממשה, אלא גם ״דברים שלא שמע מפיו״. בצלאל לא רק מבצע תבנית מוכתבת מראש, הוא שותף יוצר, שמכניס דעת, הבנה, סדר משלו – ולבסוף ישנה הסכמה.
הביטוי ״הסכימה דעתו״ מזכיר מדרש אחר על משה עצמו: "דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם…" (יבמות סב ע"ב). גם שם, מעשים שנעשו "מדעתו" של משה מוגדרים כמוסכמים. את הביטוי 'הסכימה דעתו' ניתן להבין בשתי דרכים שונות והפוכות. כפי שמתאר פרופ' שלום רוזנברג:
במשמעות האחת, 'הקב"ה מסכים עמהם'. ההסכמה כאן פירושה הסכמה שלאחר המעשה, פעולת הרצון המקבל את רצונו של אחר: 'אקרא לאלקים עליון לא-ל גמר עלי' (תהלים נז:ג); או בלשון המדרש (שמות רבה טו, כ): 'ישתבח שמו של הקב"ה, שהבריות גוזרין והוא מסכים, שנאמר (ש"ב כג: ג): "צדיק מושל ביראת אלקים" […] המשמעות השנייה הפוכה בכיוונה. האדם – 'הסכימה דעתו לדעת המקום', 'דעת' שלא הייתה ידועה לו. הביטוי 'הסכימה דעתו', מייצג כאן את זהות הדעות, למרות שלא הייתה הדרכה מוקדמת או ידיעה מראש [..] […]. האינטואיציה הנכונה של החכם מביאה אותו לגלות את האמת ההלכתית, את המעשה הרצוי לשמיים. (שלום רוזנברג, לא בשמים היא: תורה שבעל פה – מסורת וחידוש, אלון שבות, תשנ"ז, עמ' 18–20).
נדמה שיש פה דפוס של עצמאות מחשבתית ובד בבד גם מפגש בין דעת האדם לדעת הא-ל: הסכמה. כאן, בויקהל–פקודי, אותה לשון עוברת לבצלאל: דמות שיש לה עצמאות מחשבתית שמובילה להסכמה. המשכן, שבפרשת תרומה נראה כתבנית סגורה, מתגלה כמרחב שבו אדם שפועל מדעתו פוגש את דעתו של הקב״ה.
למעשה, הביטוי טומן בחובו שתי משמעויות ושתי תנועות הפוכות: האחת מתארת את האדם המתנהל בעולמו ומקבל את הסכמת הא-ל למעשיו, למחשבותיו, ואילו האחרת מתארת את האדם כמתנהל בעולמו ומגיע לדעת הא-ל. שתיהן מובילות למציאות של הסכמה, ולא עוד אלא שהחשיבה האנושית העצמאית שלו מסוגלת לחשוף ממדים מדעת האלוקים, או לחילופין להוות דגם לחשיבה אנושית עצמאית שמקבלת בדיעבד גושפנקא והסכמה אלוקית. הדעת האלוקים וזו האנושית נפגשות, לכאורה כל אחת נובעת מעצמה ופוגשת את השנייה.
נשוב לפסוק שבבסיס המדרש: "וּבְצַלְאֵל … עָשָׂה אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה" (שמות לח:כב). תעוזת המדרש היא לקרוא פסוק זה, פסוק שמדבר על קבלת מסורת, ציווי מה' למשה, כפסוק שמכניס אפשרות של דעת אנושית יוצרת. הדרשן סובר שאם התורה הייתה מעוניינת שנבין את מלאכת המשכן כמעשה של הקשבה, ציות ותו לא, היא לא הייתה כותבת כך את הדברים. הביטוי "הסכימה דעתו" מקרין הדדיות ביחס למלאכת עשיית המשכן.
ספר שמות מסתיים בהצבת מודלים שונים לקשר עם הזולת: מול הפגיעות שיש לעיתים בהבעת רצון לקשר, יש מודל של תבנית אליה יש להיות קשוב ומדויק. התבנית מאפשרת מקום למפגש בלי לצמצם את הצד השני. מודל שני הוא של תלות הדדית – ״מעכבין זה את זה״ – תורה וישראל, נותן ומקבל, הם שותפים החסרים אחד ללא זולתו. ואחרונה, תעוזה יצירתית: האומץ לפעול בעצמאות שנענית בהסכמה, בדעת.
אם נחבר את התובנות יחד נוכל לומר שפרשות המשכן מלמדות שהקשר בין ה' לישראל במשכן מעיד כי הקירבה אל הזולת מתהווה משלושה תנאים: הקשבה מדויקת לצרכי הזולת, הכרה בתלות ההדדית בזולתי, והעזה להיות שותף יוצר, להביא את הדעת והלב שלי, ולהאמין שגם אז "תסכּים דעתו" של הזולת ויהיה מפגש.
שבת שלום.
