For English click here
תרגום: עליזה רז-מלצר
פרשת האזינו כוללת פסוק שיש בו את התיאור הקרוב ביותר לרעיון תחיית המתים בכל חמשת חומשי תורה,[1] נתון המזמין אותנו להתעמק ברעיון המיוחד הזה.
תחיית המתים היא עמוד תווך בנצרות. היהדות המודרנית ברובה מתעלמת מהנושא. כתוצאה מכך, רבים בימינו מאמינים שזוהי אמונה נוצרית. האמת היא כמעט הפוכה. תחיית המתים היא אחד הרעיונות המרכזיים בתורת חז”ל, עד כדי הכללתו בתפילת עמידה – התפילה החשובה ביהדות. ברכת מחייה המתים היא השניה משמונה עשרה ברכות שקבעו חז”ל.[2] הרבנים לימדו על תחיית המתים אוניברסלית באחרית הימים. תחיית המתים היא הסימן לבואו של המשיח ואות לכך כי בא מועד השלמוּת. הרעיון היה כל כך מושרש ביהדות עד שלאחר שהרומאים צלבו את ישו, היהודים הנוצרים הראשונים פירשו את חוויית נוכחותו התמידית של ישו כהגשמת חזון תחיית המתים. הייתה זו להם עדות מוכחת לכך שהוא המשיח. הם הניחו שאחרי מותו תתחולל תחיית מתים כלל אנושית ושהעולם ישתנה ויגיע עוד בדורם לשלמות. כשנטעו את רעיון תחיית המתים בלב דתם המתפתחת, אימצה הנצרות את המסר החז”לי המאמין בניצחון הסופי של החיים, והפכה אותו לחלק מרכזי בדתם החדשה, הנצרות.[3]
תחיית המתים הופיעה ביהדות בשלב מאוחר יחסית. כת הצדוקים שהיוותה את האופוזיציה הדתית הגדולה ביותר לפרושים, טענה בתוקף שהרעיון אינו מופיע בתורה “האמתית” – הלא הם חמשת חומשי תורה, והאשימו את הפרושים בהחדרתו ליהדות. מבקרי מקרא עכשוויים טוענים כי שורשי הרעיון במקורות פרסיים/זורואסטרים.
חז”ל הדגישו את רעיון תחיית המתים ופירשו אותו כיסוד מרכזי של היהדות. הם טענו כי לא רק הכופרים בתחיית המתים מאבדים את חלקם בעולם הבא אלא גם כל מי שגורס כי תחיית המתים אינה מן התורה אין לו.ה חלק בעולם הבא.[4] האירוניה היא ששני האזכורים הישירים בתנ”ך לתחיית המתים מופיעים בנביאים ובכתובים, בספרי ישעיהו ודניאל.[5] אך בפרשתנו מופיע פסוק שניתן לראות בו התייחסות לתחיית המתים: “רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא [האל האחד והיחיד] וְאֵין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל” (דברים לב, 39). ניתן לפרש פסוק זה כשיר הלל לכוחותיו של אלוהים, שמחולל מוות אך גם יוצר חיים, כלומר: שני מעשים מקבילים המדגימים את עוצמותיו של האל. או שניתן לפרש את הפסוק כך שכפי שבמילים “מָחַצְתִּי [פגעתי] וַאֲנִי אֶרְפָּא [את הנפגע]” מופעל הכוח האלוהי על אותו אדם, כך בתצורת התקבולת, המילים “אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה” מתייחסות גם הן לאדם אחד. זהו אם כן אזכור של תחיית המתים.[6]
מדוע התעקשו חז”ל להעמיד את תחיית המתים בבסיס האמונה היהודית? הסיבה לכך משקפת את הרעיון המרכזי שכתבתי עליו בפרשות אחרות – שהמטרה האולטימטיבית של היהדות היא לגבור על המוות, ובמילים של ישעיהו “בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח” (כה, 8). באחרית הימים ימוגרו כל אויבי החיים: עוני, רעב, דיכוי, חולי ומלחמה. החיים יזכו בנצחון גורף על המוות ויעבירו אותו מן העולם. חז”ל לוקחים את הרעיון צעד אחד נוסף ומבהירים שנצחון החיים הוא חובק כל: לא רק שהמוות יחדל אלא שכל מוות שהיה עד כה יבוטל והמתים ישובו לתחיה.
חז”ל חשו את הבעיה בקביעה העומדת באופן מנוגד כל כך לחוקי הטבע. לכן, בברכת תחיית המתים הם מונים את כל ישועות הביניים שביצע אלוהים עד האפשרות האולטימטיבית: “מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר.”[7]
חז”ל כללו בברכה זו גם תפילה לגשם, כדי לעורר בנו את ההבנה שתחיית המתים מתחוללת בעצם לנגד עינינו. כל אביב אחרי חורף שבו רוב הצמחייה מתה והמדבר שממה, יורדים גשמים ובן לילה, אלוהים מחיה את הטבע והאדמה מתעוררת לחיים בנוף של מרבדים ירוקים. אנו נקראים לקחת את תצוגת הניסים ולדמיין קפיצה קוונטית אל רעיון תחיית המתים.
מדוע היה לחז”ל חשוב כל כך להנחיל ולקיים את הנושא? הם לימדו שהמוות אינו המילה האחרונה. הם לימדו על קיומה הנצחי של הנשמה ועל עולם עתידי שבו נשמתו של אדם חוזרת לאלוהים וחיה בתוך הנצח. ולחילופין, באותה עת הדגישו שאדם אינו מורכב רק מנשמה טהורה. הגוף – אותו גוף פגום, מיוזע, לקוי ומתכלה – שווה לה בחשיבותה ומהווה חלק בלתי נפרד מהאדם. לכן הם ביקשו לא להציג את הנשמה כיישות אינסופית בלעדית. יתרה מכך, אדם שמתקיים בעולם הבא כנשמה הוא לא בן.בת דמותו של האדם אותו הכרתי, אהבתי, וקשרתי את חיי איתו. לכן טענו חז”ל בתוקף כי אותו אדם – כל כולו – ישוחזר כשהעולם יגיע לתיקון מלא. כל מי שאהב ואיבד מישהו מבין כי האהבה היא כלפי האדם כולו – גופו ונשמתו גם יחד. אין דבר שיכול לנחם או לפצות על האובדן מלבד אותו אדם עצמו.
במסר זה חז”ל גם מאותתים לכך שחייהם החולפים של בני התמותה הם למעשה המצב האמתי של הקיום המלא. אלו הם החיים שאנו נקראים לחיות במלואם ולהתנסות בהם לעומק ולהטעין ביעדים גבוהים ובעשיית טוב. רעיון תחיית המתים מסמן ששיא החוויה האנושית מתקיים בעולם הזה. חיי קדושה מורכבים מפעולות של חיים, מעשים והתענגות על המצב הקיומי. למרות כל הרעיונות וההבטחות שעתידים להתקיים בעולם הבא – עדיין זהו קיום ‘משני’. או במילים של רבי יעקב בפרקי אבות (ד, י”ז): “הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא”…
התרבות המודרנית הפכה את החשיבה המטריאליסטית לדומיננטית. יהודים מודרניים לא חשו בנוח עם רעיון תחיית המתים. המוות נראה סופי ובלתי הפיך, ורק נס מהסוג הישן יכול לשנות אותו – רעיון שהוא קשה לעיכול בקרב אנשים בעלי הכשרה מדעית. בספרו המצויין Resurrection and the Restoration of Israel מתאר ג’ון לוונסון באירוניה כיצד התרחקו מהרעיון הזרמים השונים ביהדות.[8] הזרם הרפורמי (והרה-קונסטרוקטיבי) שינה את הברכה מ”מחייה המתים” ל”מחייה את הכל”. הזרם הקונסרבטיבי, תרגם את המילים “מחייה מתים אתה” ל”אתה קורא את המתים לחיי נצח”. כיאה לתנועה מסורתית, היא השאירה את המילים “מחייה המתים” בברכה המקורית, אך הנוסח באנגלית שונה “calls the dead to life everlasting” (קורא את המתים לחיים אינסופיים).
בהמשך לאירוניה של לוונסון אוסיף את העובדה שהזרם האורתודוקסי שמר על הנוסח המקורי בעברית ובאנגלית, אך הפך אותו לשגור כל כך בתפילת היומיום שהוא חולף ללא מחשבה יתרה.[9] הראיה המוצקה ביותר שלי היא בכ-20 שנות לימודיי בישיבות מעולם לא שמעתי שיעור או עיסוק בנושא. הפעם הראשונה שבה נכחתי בדרשה של רב אורתודוקסי על תחיית המתים הייתה כשהייתי בן 41, והרב היה אני! הנושא החל להעסיק אותי כשהתחבטתי בשאלת השואה והשלכותיה הדתיות. ידעתי שהנצחיות של נשמות הקרבנות לעולם לא תהווה נחמה על האובדן הנורא ועל הטרגדיה של השואה, והבנתי שרק החייאתם המלאה – גוף ונפש באדם אחד – תצליח למלא את הרִיק ולרפא את כאב האסון הגדול.
מאוחר יותר, כשאשתי ואני עברנו אובדן מטלטל של בננו, חוויתי על בשרי את הצורך האנושי העצום בתחיית המתים ואת הצדק המוסרי המוחלט השוכן במהותה. הבנתי גם שהרעיון המונח בבסיס תחיית המתים הוא שאלוהים אוהב אותנו על אף מגבלותינו, הצרכים האנושיים שלנו וחולשותינו. עומק החיים – ברגעי שיא שנגמרים מהר מדי, בקשרים משמעותיים ומערכות יחסים משתנות ובשמחה שבאה והולכת – הוא הביטוי היקר ביותר של הקיום. מצב זה יושב על כנו כשהעולם יהיה מושלם. זוהי משמעות תחיית המתים.
בעשורים האחרונים, כשהיהדות מתפתחת ומערערת על עריצותם של הקטגוריות המודרניות, תיאולוגיים יהודיים ביטלו את המטריאליזם שהיה עד אז דומיננטי והחלו להיפתח לרעיון של תחיית המתים[10], בין היתר משום שהפוסט-מודרניזם מאפשר הכלת אמתות סותרות – בכללן קיום טבעי מטריאליסטי במקביל לקיום רוחני. חלק נוסף הוא ההתקדמות המשמעותית בהארכת חיים, כגון התחדשות בתאי גזע וגילוי מנגנוני ההתחדשות ומגבלותיהם בתאים רגילים. מאז גילוי ה DNA – פיצוח קוד החיים וריצוף גנום האדם, חזיונות הדינוזאורים הקמים לתחייה ב”פארק היורה” – או יונקים ובני אדם אחרים – כבר אינם רק בגדר מדע בדיוני. אני מבקש לציין שאינני טוען לקיום תחיית המתים על בסיס מדעי. אני מציע לקוראיי שאינם מצליחים ליישב את רעיון תחיית המתים עם חוקי הטבע, לאמץ אותו כמטאפורה. המטרה היהודית היא נצחון מוחלט של החיים. משם יש לעבוד מתוך המסגרת הבריתית, צעד אחר צעד, כדי להרבות חיים, לרפא חולי, למנוע מוות. ואז נראה עד היכן נצליח להגיע.
לקוראים שיש בידיהם להשתחרר מחוקי הברזל של המדע המודרני אני מציע להיפתח ולהרשות לעצמם להיסחף אל רעיון המשימה הדמיונית, הנועזת, האל-אנושית (במילים אחרות: שותפות אנושית-אלוהית) של חיים המגשימים את שיא קיומם ומביסים את כל אויביהם ואת מפלות העבר.[11]
[1] ר’ דיון על כך בהמשך דבריי.
[2] תפילת עמידה מכונה גם תפילת “שמונה עשרה”. במקור היו 18 ברכות בתפילת עמידה, אך בבבל בתקופה התלמודית התווספה ברכה.
[3] בספרי For the Sake of Heaven and Earth: The New Encounter between Judaism and Christianity
(Jewish Publication Society, 2004), אני טוען כי ההיפרדות ויצירת הנצרות לצד היהדות היו רצון האל כדי שברית תיקון העולם תיפתח גם ללא-יהודים בלי להפחית מאופייה וממקומה החשוב ביהדות.
[4] סנהדרין צ, ע”א ואילך.
[5] “יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן” (ישעיהו כו, 19); “וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ” דניאל י”ב, 2.
[6] סנהדרין צ, ע”א.
[7] תודה לרב פרופ’ ראובן קימלמן מאוניברסיטת ברנדייס.
[8] Jon D. Levenson, Resurrection and the Restoration of Israel: The Ultimate Victory of the God of Life (Yale University Press, 2006).
[9] מדהים לחשוב שהתרגום לאנגלית בנוסח החרדי של הוצאת Artscroll, הוא “who resuscitates the dead” (מקים את המתים לתחייה), מן הסתם כדי להתרחק מסגנון נוצרי, דהיינו “resurrection”.
[10] ניל גילמן, מות המת (Jewish Lights Publishing, Woodstock, 2000).
[11] אני עוסק בהרחבה בנושא זה בספרי נצחון החיים (בכתובים).
