י״ט באדר תשפ״א

“לא תשא את שם ה'” – מתי מותר לשאת את שם ה’?

שבועות, חג מתן תורה, מזמין אותנו לחזור ולעיין בעשרת הדיברות. שלושת הדיברות הראשונים עוסקים במובהק בממד שבין אדם למקום, אך האם ניתן לתרגמם גם למציאות של בין אדם לחברו? ייתכן כי הדיבר השלישי, ‘לא תישא’, יכול לתת

לנו פתח לתשובה שכן למעשה הוא מלמד אותנו שיעור על היחס הראוי אל מי שאנו תופסים כשונים מאיתנו.
לשון הפסוק היא: “לֹא תִשָּאׂ אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא” (שמות כ, ו). על פי רוב פירשו חז”ל פסוק זה כמדבר על נשיאת שם ה’ בהקשר של דין ושל עדות שקר (למשל בבלי, שבועות לט; מכילתא דר’ ישמעאל כ ועוד). אך בפשט הפסוקים לא מדובר על עדות דווקא, וניתן לשאול אם אסור לשאת את שם ה’ “לשווא”, מתי כן מותר לשאת את שם ה’? בתיאור מעמד הר סיני יש מספר רגעים שבהם מופיעה קריאה בשם ה’, והיא יכולה ללמד אותנו על האסור ועל המותר בדיבר השלישי.

פרק לד בספר שמות מתאר את העלייה של משה אל הר סיני בשנית, כדי להביא מחדש את הלוחות אל בני ישראל. התיאור נפתח בהזמנה שמזמין הקב”ה את משה לעלות אליו:
“וַיּאֹמֶר ה’ אֶל משֶֹׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחתֹ אֲבָנִים כָּרִאשׁנִֹים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשׁנִֹים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבּקֶֹר וְעָלִיתָ בַבּקֶֹר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר […] וַיַּשְׁכֵּם משֶֹׁה בַבּקֶֹר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי” (שמות לד, א-ד).

רגע המפגש בין ה’ למשה כולל חמישה פעלים – שניים מהם הם קריאה בשם ה’: “וַיֵּרֶד ה’ בעֶָּנןָ וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’. וַיַּעֲברֹ ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה'” (שם, ה-ו). מה מובן ומה שרוי בערפל בתיאור הזה? ניכר להבין ממנו, עד כמה שניתן, שהקב”ה יורד ומתייצב עם משה. ברור שישנו ‘יחד’, ושיחד זה קודם לקריאה בשם. אולם הקב”ה ומשה נמצאים במצב כה הדדי, עד שלא ברור מפשט הפסוקים מי הוא שקורא ‘בשם ה”. ערפל זה מתמשך, שכן ה’ מיד עובר על פניו של משה, ושוב ישנה קריאה בשם ה’ אשר גם מקורה איננו ברור. אולי נוכל רק לומר שהקריאה בשם ה’ היא תוצר של נוכחות משותפת וחשיפה. אך השאלה בעינה עומדת: האם היה זה משה אשר בראותו את הקב”ה עובר על פניו קרא בשמו, או שמא היה זה הקב”ה בכבודו ובעצמו אשר בהראותו את עצמו למשה גם גילה לו, בהתגלותו, את שמו.

כך או כך, נראה שהמעשה של קריאה בשם ה’ מותר בתנאים מסוימים, ונובע מהתרחשות שבה יש יחד, קִרבה וחשיפה – ושמא ניתן לכנותה ‘אינטימיות’. נראה שאינטימיות מובילה לקריאה בשם ה’, ומייצרת מציאות שבה שימוש זה מותר, ואיננו ‘לשווא’.

בתגובה למפגש זה, מבקש משה את המשך הנוכחות האלוקית:
“וַיּאֹמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדנָֹי יֵלֶךְ נָא אֲדנָֹי בְּקִרְבֵּנוּ” (שם, ח). אם כן, קרבה וחשיפה מאפשרות קריאה בשם ה’, וזו בתורה מובילה לרצון לקִרבה וחשיפה נוספות ומתמשכות, וחוזר חלילה.

על הר סיני נפגשים משה והקב”ה לקבלת הלוחות השניים ולמרגלות ההר מחכים במתח רב בני ישראל, אהרן והזקנים. המפגש הראשון עמם כשירד מההר היה כישלון: עגל ושבר. והנה סבב ב’, ניסיון חוזר, המתח וההתרגשות מגיעים כעת לשיאם. האם המפגש יצליח?
כשמגיח משה מתוך הענן, מראהו מרתיע: “וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶֹׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחתֹ הָעֵדֻת בְּיַד משֶֹׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶֹׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶֹׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו” (שם, כט-ל).
כולם רואים – ויראים. עור פניו של משה קורן ומעורר פחד, ופחד מביא להתרחקות. תהליך הפוך מזה שהתרחש בראש ההר בין משה לקב”ה שם נמצא חשיפה הנענית בקריאה בשם: הפעם הממד הניכר בחשיפה הוא השוני: שוני שנענה בפחד ומביא לריחוק.

אמנם לא ברור כיצד נראָה משה – האם פניו קרנו כקרני החמה, או שמה צמחו על פניו קרניים כקרני חיה )רש”י: “לשון קרניים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן”(. כך או כך, על משה להתמודד עם הפחד של בני ישראל והוא עושה זאת – כמו רבים מאתנו שחשים לא בנוח עם תכונות המבליטות אותם– בדרך של הסוואת ייחודו: “וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה” )שם, לג(. כשמשה שם מסווה על פניו, הוא מסתיר גם את חוויותיו, ובעיקר את חוויית המפגש שלו עם הקב”ה. כך מתברר כי מציאות שבה אנשים צריכים להסתיר פנים, להסתיר את ייחודם, היא מציאות חסרת אלוקים, אין בה מפגש, ומציאות שבה מפגש אינו אפשרי, לא יכולה לאפשר את נשיאת שם ה’.

אך יש תקוה. כאשר משה מדבר עם ה’ הוא מסיר את המסווה, וכך גם כאשר הוא מדבר עם בני ישראל:
“ויַּקְִר֤אָ אֲלהֵםֶ֙ משֶֹׁ֔ה ויַּשָֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲר֥ןֹ וְכָל־ הנַּשְִׂא֖יִם בּעֵָד֑הָ ויַדְַבּ֥רֵ משֶֹׁ֖ה אֲלהֵםֶֽ: ואְַחֲריֵ־ כֵ֥ן נגְִּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י ישְִׂראָ֑לֵ …וַיְכַ֣ל משֶֹׁ֔ה מִדּבַּ֖רֵ אתִָּ֑ם ויַּתִֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה” (שם, לא – לג). קריאה הנענית בחיוב מאפשרת מפגש, ובמפגש, בעת שיח ודיבור, עומד משה כפי שהוא, ללא עירפול או כיסוי.

הדיבר “לא תישא” הוא אם כן אזהרה. הוא אינו אוסר באופן גורף את השימוש בשם ה’ אלא מנחה כיצד ומתי אסור להשתמש בו – “לשווא”. משה המקבל את הלוחות מלמד אודות התנאים לשימוש ראוי בשם ה’: כאשר נוצר מפגש, וכאשר אדם איננו מסווה את עצמו אלא עומד חשוף וגלוי. הציווי “לֹא תִשָּאׂ אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא” הוא הזמנה ליצירת מרחבים שבהם נוכל לקרוא בשם ה’, לזמן לעצמנו רגעים שיש בהם הקשבה, מפגש אמיתי ודיבור, למרות השונות. מפגש שבו מתייצבים זה לצד זה בני אדם שונים, כולם צלם אלוקים, כל אחד עם ייחודו, ומתאפשרת קִרבה ושימוש בשם.

חג שמח.

מאמר זה פורסם במקור ראשון בחג השבועות תש״ף

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

מה זה פורים משולש?

בירושלים מגילה נקראת בט”ו באדר, כדין כרכים המוקפים חומה (משנה מגילה א, א). בשנים בהן ט”ו באדר חל בשבת – מצוות חג הפורים נפרסות על

סגירת תפריט