פרשת ויקרא – כשמה, נפתחת בקריאה: "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א:א).
מדוע פותח ה' בקריאה? ומה טיבה והקשרה של קריאה זו? השאלה מתעצמת משום שהקריאה הפותחת את ספר ויקרא נמצאת בסמיכות לשני ביטויי דיבור אחרים ונפוצים: ״וידבר״, ו״לאמור״. מה אם כן משמעותה הייחודית של קריאה? בנוסף, המילה מסומנת ומובלטת, שכן האל״ף שבסוף המילה קטנה יותר משאר האותיות בספר התורה, ולכן מושכת המילה תשומת לב ומעוררת תהייה.
תשובה ראשונה מציע רש"י. "ויקרא", הוא אומר בפרושו, הוא "לְשׁוֹן חִבָּה" (רש"י על ויקרא א:א): קריאתו של הקב"ה למשה מביעה עמדה של חיבה ואהבה. כך נפתח ספר ויקרא ברגש ולא רק בקול.
מענה אחר מתבסס על הכתיב הייחודי של המילה ״ויקרא״, עם האל״ף הקטנה, אשר חושף רבדים נוספים של פרשנות, המבוססים על הדמיון בין ״ויקרא״ למילה אחרת, ״ויקר״, המתארת צורת קריאה שונה של פניה אלוקית אל נביא.
בדמיון המדרשי, הפתיחה של ספר ויקרא מועמדת בהשוואה ניגודית לאופן שבו אלוקים פונה אל בלעם בספר במדבר: "וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו …" (במדבר כג:ד), ושוב: "וַיִּקָּר ה׳ אֶל־בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר …" (שם טז). בקריאה המדרשית, הדמיון בין שני הפעלים – ״ויקרא״ ו״ויקר״, מאפשר להנגיד שני סוגים של נבואה, או שני סוגים של דיבור של הקב״ה עם בני אדם. ואולי יש לדייק ולאמר: המילים מייצרות הבחנה בין שתי תודעות שמאפיינות את השומעים את קולו של ה'.
רבי חמא בר חנינא מסביר שהמילה ״ויקר״ מסמנת התגלות "בחצי דיבור", דיבור מקוטע או חסר, ואולי דיבור הנשמע או מובן כאילו נאמר בחצי לב. דיבור זה עומד בניגוד לדיבור השלם שמתואר בספר ויקרא, דיבור המובן בלב שלם, או מביע רעיון מקיף או כולל. רבי יששכר דכפר מנדי צועד צעד נוסף, ומציע: "אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה" – לשון העומדת בניגוד לדיבור של הקב״ה אל משה: "בִּלְשׁוֹן קְדֻשָּׁה בִּלְשׁוֹן טָהֳרָה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר בַּלָּשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין בּוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְּתֵימַר (ישעיה ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ויקרא רבה א:יג/ בראשית רבה נב ה). "ויקרא" אם כן, מובן כדיבור שיש בו איכות של קדושה – כלומר שהוא ייחודי ולא תועלתני.
רש"י בדבריו על הפסוק מוסיף עוד מימד להבחנה בין ״ויקרא״ ל״ויקר״, ומפרש את ״ויקר״ כדיבור "בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה" (רש"י ויקרא א:א). רש״י מבין את המילה ״ויקרא״ כמסמלת קריאה קבועה, אולי ממוסדת, בניגוד לקריאה שהיא עראית: חד פעמית, חולפת, מזדמנת. כך, עבור רש"י, המילה ויקרא מסמנת קריאה ממוסדת ולאורך זמן.
***
המדרש ממסגר את ההבחנה בין דיבור אלוקי חלקי ועראי לבלעם ודיבור אלוקי שלם למשה, כהבחנה מהותית בין נביאי ישראל ונביאי אומות העולם. אולם, האופן שבו מתאר בלעם עצמו את תפיסתו אודות הקשר שלו עם ה' עשויה להתעלות מעל למסגרת המדרשית: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם … אוּלַי יִקָּרֵה ה׳ לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי…" (במדבר כג:ג). דבריו של בלעם חושפים את תודעתו שלו ביחס לקשר עם אלוקים: לא רק את תפיסתו לעראיות הקשר, אלא גם למקריות שלו בעיניו. כפי שרש״י על הפסוק בספר במדבר מסביר: " אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר עמי ביום" (רש"י על במדבר כג:ג). בחוויה של בלעם אין חוקיות להתגלות ה' אליו. כך מוסיפה ההשוואה אל בלעם ומתחדדת לא רק כהבחנה לשונית – בין ויקרא לויקר – אלא גם עמדת נפש: "ויקר" מתאר חוויה של מפגש מקרי, בלתי שיטתי, מזדמן, לא שלם ועראי באופיו. לעומת זאת, "ויקרא" משקף חווית קשר שיש בו תקשורת סדורה, קבועה ומתמדת.
אם כן, המילה ויקרא אשר פותחת את הספר שנושאו המרכזי הוא קורבנות, מהווה קריאת כיוון אל עבר מסע אל קרבה. קרבה זו איננה מיקרית או זמנית, אלא קבועה ומתמשכת. היא צומחת מתוך אהבה וחיבה. יש בה מימד של שלמות, וקביעות, ללא היסוס, עראיות או חלקיות.
***
ולסיום, מילים אלו הדהדו עבורי דבר מה עלינו, כלל בני האדם, במציאות בכלל, ובמציאות העכשווית שלנו בפרט.
הרמב"ם בהלכות תענית משתמש במילים מן המרחב הלשוני של "מקרה", של "ויקר", על מנת לתאר מהי תפיסת עולם שעומדת בניגוד למעשה התשובה: "בזמן שתבוא צרה… אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים" (רמב"ם, הלכות תענית, פ״א ה״ג). הוא מסביר שתפיסת עולם לפיה מה שמתרחש הוא "ממנהג העולם", מקרה, היא תפיסת עולם שמונעת אדם מלפעול על מנת לשנות את דרכו שלו, ואת המתרחש והקורה בעולם בכלל.
יש בכך עיבוי של ההבחנה שבין "ויקרא" ל"ויקר", בין קריאה למקרה. הקריאה נושאת הנחה ודרישה לחיפוש אחר מרחבי עשייה, פעילות ושינוי האפשריים לנו – אולי גם במצבים בהם היינו נוטים לאמר: "נקלענו למצב", או "כך דרכו של עולם", או "זו יד המקרה". אם, אחרי כישלון או כשאנו בצרה, אנו לא שוקעים בהאשמה עצמית משתקת, אלא בעדינות אנו תוהים: מה היינו יכולים לעשות על מנת להימנע מכך, ואילו פעולות אפשריות עומדות כעת לפנינו, אז אנו ממצבים את עצמנו בשביל אל עבר השתפרות, ונקיטת צעדים לשינוי שהם קריטיים לבניית עולם בו המציאות איננה רק יד המקרה.
***
שבת שלום
