אָמַר רַבִּי יוֹסִי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה:

"וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט)

 וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לָעִוֵּר בֵּין אֲפִילָה לָאוֹר?

עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי.

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מַהֲלָךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה,

וְרָאִיתִי סוּמָא שֶׁהָיָה מַהֲלָךְ בַּדֶּרֶךְ,

וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ.

אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי,  אֲבוּקָה זוֹ, לָמָּה לְךָ?

אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדַי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִים אוֹתִי,

ומצילין אוֹתִי מִן הפְחְתִּין, מִן הַקּוֹצִים וּמִן הברקנין.

(תלמוד בבלי, מגילה כד ע״ב)

מעין פורת, בוגרת תכניות אלול ורכזת תכניות במכון הדר, מספרת על הטקסט שבחרה:

בכל שנה אני מחכה בציפייה גדולה לתקופה בשנה שאנו נמצאים בה עכשיו. הימים המתקצרים, הקור הירושלמי שמאפשר התכנסות לחום הביתי והנעים. חנוכה מסמל את שיא התקופה הזאת מבחינתי. משהו בשנה המורכבת שאנחנו נמצאים בה מכניס אותי לאווירת החג בצורה קצת אחרת הפעם. הפעם אנחנו כבר עמוק בתוך הבית ומביטים ממנו החוצה, וקשה לראות את הרחובות החשוכים ואת כל החנוכיות המוארות כאשר אנחנו בעצמנו נמצאים בחלל מואר. הקריאה של רבי יוסי את המפגש עם האדם העיוור מדגיש שבשביל אור, אנו זקוקים לחושך. האדם העיוור מחזיק את האבוקה בשביל להאיר לנו, האנשים הרואים, את הדרך. לתחושתי מדובר כאן בקריאה לעצימת עיניים, שחרור הצורך לשלוט במציאות בעזרת ראייה קונבנציונאלית. אולי על ידי כך, נצליח לראות את האחר שניצב מולנו בחושך.