אתיקה מינית: קול וכבוד

הר' אביבה ריצ'מן

*אזהרת תוכן: דינה ותקיפה מינית

סיפור דינה בפרשת וישלח הוא אחד הסיפורים הקשים שמספרים לנו, אבל החלק ההרסני ביותר בו הוא שהמקרא אינו משתף איתנו את נקודת המבט של דינה. אין לנו מושג אם מדובר באונס או במפגש שהיא רצתה בו. הפרשנים לאורך הדורות הלכו בכיוונים שונים ומנוגדים – מה שרק מדגיש עד כמה הסכמתה וקולה של דינה בעצם אינם רלוונטיים לפשט הסיפור. הפער הזה לא מפתיע, אך קשה, ועלינו כממשיכי הסיפור, כלומדי תורה, כמי שמבקשות ומבקשים שהתורה תציב לנו מודל ערכי, לשאול כיצד נוכל לרשת את הפרשה הזאת בתורה שלנו באחריות. מחקרים עכשוויים על קורבנות תקיפה מינית יכולים לסייע בהבנת החשיבות שבחיפוש אחר קולה ונקודת מבטה של דינה בסיפור זה, אך גם חושפים סיכונים הכרוכים בכך.

הסיפור של דינה מתחיל ברצף פעולות מהיר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ." (בראשית ל"ד א-ב) ולאחר מכן התורה מתמקדת בחוויותיו הרגשיות של שכם "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל־לֵב הַנַּעֲרָ״ (שם, ג). ההתמקדות ברגשותיו של שכם מדגישה עוד יותר את היעדר הביטוי לרגשותיה של דינה.  

חוקרים בחנו האם הביטוי "ויענהּ" מעיד על אונס (1). השורש בדרך כלל משקף פגיעה בכבוד המיני של האישה, ללא קשר להסכמתה. נראה כי הסכמתה של דינה והעבר שלה אינם במוקד העניין, שכן הסיפור ממשיך בתגובת יעקב ובניו. "וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ" (שם, ד) ומשם הסיפור נסוב סביב מושג ה"טומאה" – הזיהום המיני של דינה – שגורם לאחיה לנקום את כבוד המשפחה (2).

ברובד הבסיסי, ה"טומאה" היא עצם החטיפה של אחותם בידי גורם זר. אולם ייתכן שיש למושג "טומאה" משמעויות נוספות, כמו השלכות שליליות מתמשכות או סטיגמה בהקשר של תקיפה מינית. התגייסותם של האחים מתוך תפיסת הפגיעה בדינה צריכה לעורר אותנו לשאול על החוויה האמיתית שלה.

מדרש פמיניסטי שכתבה רבקה לוביץ (3) מדגיש את הסטיגמה המגולמת בשתיקתה:
"ועוד נאמר 'וישכב אותה ויענהּ' (בראשית ל"ד:ב) ולא נאמר 'ותצעק דינה'. וכי יעלה על דעתך שלא צעקה דינה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה."
לפי הקריאה הזו, קולה של דינה נלקח ממנה בתהליך של שנים של השתקה והזנחה, לדינה לא היה קול לצעוק כשהתעללו בה, לא רק בגלל הכאב והבושה של האירוע הזה, אלא בגלל שכאישה היא הושתקה והוזנחה במשך שנים. שתיקתה של דינה משקפת היסטוריה ארוכה של סטיגמה.

מחקרים עכשוויים על תקיפה מינית מדגישים את הכוח בשבירת השתיקה. ד"ר גילה בן שימול (4) כותבת: "היכולת לדבר על הבושה ולפרקה היא תהליך מרכזי בחוסן נגד בושה ולכן חשוב לחקור באופן ביקורתי מי יכול לדבר ולהישמע". פרשנים רבים לאורך הדורות מילאו את הריק הטקסטואלי סביב חווייתה של דינה, ועלינו לבחון באופן ביקורתי מי ומה נשמעים ומי ומה אינם נשמעים. העלאת נרטיבים אלו טומנת בחובה סיכון של "סטיגמה משנית," כאשר אחרים עוסקים בשיפוט אופי, מה שעלול להוסיף ממדים חדשים של בושה והסתרה.

רש"י מציג עמדה כזו. לפי פרשנותו, המבוססת על מדרש, דינה חיפשה בעצמה את המפגש עם שכם. לדבריו, כתוב בתורה ״ותצא״ באופן שנחשב פרובוקטיבי, כבת לאה, אשר גם עליה כתוב ״ותצא״ שנים קודם לכן כשהיא יצאה לפתות את בעלה יעקב באמצעות דודאים (בראשית ל:יד-טז). נוסף על כך, רש"י מפרש את הביטוי "ויענה" כיחס מיני פוגעני, ביאה שלא כדרכה. ובלשונו: ""וישכב אתה" – כדרכה, "ויענה" – שלא כדרכה". 

דינה סובלת בשל התנהגותה הפרובוקטיבית, כאשר שכם בסופו של דבר פוגע בה. כאן, האינטואיציה של המדרש למלא פערים בחוויות הפנימיות של הדמויות בתורה, מובילה לגישה של האשמת הקורבן; היא ממציאה אשמה כדרך להסביר מה הוביל ל"טומאה" של דינה. המצאה זו של אשמה אף מרחיקה לכת עד כדי שיפוט שלילי של לאה בהקשר של מעשה תקין לגמרי, בתוך מערכת זוגית לגיטימית. המדרש מקשר בין דינה ולאה על בסיס הפסוק "כְּאִמָּה בִּתָּהּ" (יחזקאל טז:מד), המופיע בפרק ביקורתי במיוחד ביחזקאל המגנה את ישראל כזונה, ומגלה את עוצמת האשמה של דינה (5).

המדרש לא היה מחויב לנקוט בגישה זו של האשמה ויצירת "סטיגמה משנית.". הרמב"ן מציג סיפור שונה לחלוטין. 

ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה (רמב"ן על התורה, בראשית לד,ב)

דינה נודעת כבת לאה לא כדי להציג היסטוריה של זנות משפחתית, אלא כדי לרמוז על תפקידם של האחים הנלהבים שלה. הוא מציע שהמילה "יענה" מתייחסת ליחסי מין בכפייה, והתורה מקשרת את שבחה של דינה בכך שהיא לא נתפתתה על ידי נשיא שכם. המיקוד שלו בכפייה הוא יוצא דופן, בהתחשב בכך שפשט המילה נראה כמתייחס לכבוד מיני. עם זאת, ההערכה ״החיובית״ הזו של אופי דינה טומנת בחובה סיכון של אידיאליזציה של טהרת המיניות הנשית. הרמב"ן נשען על דפוסים שבהם ״כבוד״ האישה תלוי בהתנגדות מוחלטת והירואית להתקפות מיניות אסורות.

כיצד נראה חיפוש אחר קול דינה וחווייתה בדרך שלא מחזקת את הסטיגמה המתמשכת, הבושה, והאידיאליזציה המסוכנת של טהרת המיניות הנשית? ד"ר גילה בן שימול חקרה כיצד ההחלטה של קורבנות תקיפה מינית לחשוף את הפגיעה שעברו ולדבר עליה יכולה להיות תגובת נגד חזקה מול מעגל ההאשמה העצמית. בהתבסס על ראיונות נרחבים, היא כותבת: "החשיפה אפשרה גם למשתתפות להילחם בהפנמת הבושה… החשיפה הייתה יותר מטכניקת ניהול סטיגמה או פעולה של סינגור או אקטיביזם; זו הייתה פעולה של שבירת שתיקה, עמידות בסטיגמה, התנגדות ודחייה."(6) מציאת הקול האישי ושיתוף הסיפור זו פעולה של ביטוי עצמי, שעומדת נגד צבירת הבושה שבשתיקה או בהבנה השגויה של אחרים. 

בהקשר זה, מדרש עכשווי נוסף שכתבה לוביץ מתנגד לנרטיב ה"האשמה" של דינה ומפרש מחדש את הביטוי "ותצא דינה"(7):

"יש שדרשו על מקרא זה 'כאמה כן בתה'. ויש שדרשו 'כאביה כן בתו'. כאמה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז). מה זו יצאה לקבל פני בעלה בדבר מצווה, אף זו לשידוכין יצאה. כאביה, שנאמר 'ויצא יעקב' (שם, כח, י). מה זה יצא בשל אחיו עשיו, אף זו יצאה בשל אחיה למצוא לה מקום."

בדיוק כפי שלאה יצאה כדי לקבל את בעלה יעקב למטרת קיום מצוות פרו רובו, כך גם דינה יצאה כדי למצוא בן זוג. היא גם הולכת בעקבות אביה יעקב, שיצא מבאר שבע כדי למצוא אישה. במקום להשמיץ את דינה כנערה מופקרת, היא הופכת לדמות ראשית בעלת שליחות, משימה ודרך, כמו אבותיה. אם בדרך זו נגרמה לה פגיעה, עלינו להיות מוכנים לשמוע את סיפור חוויותיה ולבחון כיצד פגיעה זו השפיעה על הדרך שבה ניהלה את חייה.

צעד ראשון זה של גילוי מוביל ליציאה ממעגל האשמה העצמית, ולכן המסר המרכזי וּכותרת עבודתה של ד"ר בן שימול, "הקורבנות עושות זאת בשביל עצמם." במקום סיפור שבו האחים (או אחרים מבחוץ) מתערבים על פי תחושת פגיעה בצדק משלהם כדי לנקום את נקמת האחות השותקת, המיקוד שלנו עובר לאיך אישה העומדת בפני סטיגמה כזו יכולה למצוא את קולה, ולסלול דרכים של חוסן וכבוד שיכולות להשפיע על אחרים.

התורה מציעה סיפור שאנחנו רגילים לשמוע,  בו חוויות נשיות במפגש מיני טעון מושתקות ונעלמות, ומשאירות רק טומאה—השלכה של סטיגמה שלילית. זה אמור להטריד אותנו שאין לנו מושג מה הייתה חווייתה של דינה, האם היא לא רצתה במעשה, וסבלה מכך? האם היא היתה סבילה בסיטואציה? וזה אמור להטריד אותנו שיש כל כך הרבה חוויות של פגיעות מיניות שנשארות סוד שקט גם בימינו. עלינו להיות ערים לאופן בו אחרים יכולים להשליך נרטיבים על אדם שעבר פגיעה מינית—כמו מגוון הפרשנויות השיפוטיות על אופי דינה בהתבסס על אידיאליזציות מסוכנות, מבלי להיות רגישים למציאות של החוויה הזו. 

קולה של דינה אבד לנצח, אך שתיקתה מציבה בפנינו אתגר. היא מזמינה אותנו ליצור מרחבים משמעותיים שבהם אנשים יוכלו לדבר על פגיעותיהם המיניות, ולכבד את הדרכים המגוונות שבהן הם בונים חוסן ומתמודדים עם הסטיגמה.

(1) קרולין בליית׳ דנה בטווח המשמעויות של מילה זו ובמסלולי הפרשנות השונים שננקטו במחקר, במסגרת פירושה לפרק ל"ד בבראשית ולסיפור דינה, The Narrative of Rape in Genesis 34: Interpreting Dinah’s Silence (אוקספורד, 2010), עמ' 63–68.
(2) פרשנויות מקראיות שקדמו למסורת הרבנית שלנו מראות כיצד נראית ירושה של אתיקה מינית שממוקדת יותר ב"טומאה" מאשר בהסכמה. בסיפורים חוזרים של נרטיבים מקראיים, אנו רואים שאישה שנחשבה "טמאה" נאסרה על בעלה, אפילו אם המעשה שהביא לטומאתה התרחש בניגוד לרצונה. במגילות מדבר יהודה, בקטע "מגילה חיצונית בראשית," מתואר כיצד אברם מתאבל על האפשרות שאשתו שרי תהפוך ל"טמאה", והיא תיאסר עליו– אף על פי שמדובר במעשה "כפוי" שנעשה בניגוד לרצונה. באופן דומה, ב"צוואת ראובן," מספרת בלהה ליעקב שלא תוכל להיות עמו שוב לאחר שראובן כפה את עצמו עליה; היא הפכה אוטומטית ל"טמאה".
(3) רבקה לוביץ, "מדרשים על דינה," בתוך דרשוני כרך 1, עמ' 66
(4) בן שימול, "קורבנות עושות זאת בעצמן: בחינת המעבר מקורבן לסנגורית," (עבודת דוקטורט, אוניברסיטת גוולף, ינואר 2019), עמ' 198.
(5) השורש י.צ.א., "לצאת," מופיע גם ביחזקאל טז:יד בהקשר של זנות בנות ישראל בסגידתן לאלים אחרים.
(6) בן שימול. עמוד 198.
(7) לוביץ. עמוד 67.