בין אדם לחברו, למקום ולטבע
דבר תורה לט"ו בשבט מאת ר׳ ד"ר אביטל הוכשטיין
התורה מעצבת תודעה והתנהגות אנושית בדרכים שונות, מתוך רצון להדגיש ערכים ולעצב מגמות חברתיות. ט"ו בשבט הוא הזדמנות להתבונן בקשר העמוק שבין האדם לטבע. ראש השנה לאילנות מדגיש ערכים שהתורה מבקשת להנחיל באמצעות מצוות העוסקות ביחסי הגומלין בין אדם לטבע ואת הנפקא מינא המעשית, חברתית ותודעתית שנוצרת מתוכם.
א. בעלות
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳׃ שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר׃ אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ׃ וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ׃ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל…וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ׃ (ויקרא כה א – ז; יט)
ט"ו בשבט, טבע חורפי מלבלב סביב, גם בלא יד אדם. פרשת השמיטה בויקרא כ"ה עוסקת ב'שבת הארץ', שביתה אשר מתממשת בדרישה חד משמעית מהאדם: "לא תזרע… לא תזמור… לא תקצור… לא תבצור…", שביתה אשר הטבע סביב בט"ו בשבט מעיד עליה, שאין משמעה מות לצומח. הפסקת העבודה החקלאית הנדרשת בפסוקים מן האדם מתמצת בשני היבטים: 'שבת הארץ' – מנוחת האדמה, ו'שבת לה' '. המושג 'שבת' החוזר שבע פעמים בפסוקים, מדגיש את מהותה של שנת השבע: שביתה.
הפסוקים הללו מציגים עמדה תיאולוגית ברורה: הקשר המרכזי הנידון בה אינו בין האדם לאדמה, אלא בין האדם לאלוהים. שנת השבע אינה רק מנוחת הקרקע, אלא בראש ובראשונה הפסקת כוחו היצירתי של האדם בטבע. האדם חדל מלעבוד, מלנטוע, מלקטוף ומלהפיק מהאדמה תוצרת לעצמו. בכך, האדמה 'שובתת', אך למעשה זוהי שביתת האדם – פעולה של אי-עשייה שמובילה להכרה מחודשת בכך ש"לה׳ הארץ ומלואה'".
ומה באשר לתוצרת הגדלה מאליה? "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" – הפירות נגישים לכולם: לכם, בעלי הקרקע – אולם לא רק לבעלי הקרקע אלא גם לעבד, לאמה, לשכיר ולגר. בעלי השדה, שבדרך כלל שולטים בתוצרתו, הופכים לשווים לכל אדם אחר. הם אוכלים לא מכוח בעלותם על השדה, אלא פשוט כברואים. השמיטה מערערת את תחושת השליטה האנושית, ומזכירה כי הבעלות על האדמה אינה של האדם אלא של השמיים. זו מהותה של שנת השבע. הספרא על ויקרא כה, ד מרחיב את הפעולות האסורות ובכך מבהיר את חוסר הבעלות על הקרקע. שנת השמיטה היא תקופה, של טבע לא מתורבת, טבע ללא יד אדם, המזמינים הזכרות בחוסר בעלותם של בני אדם בקרקע ובתוצרי פוריותה.
ב. אביונים
שנת השמיטה מוזכרת שוב בצורה שונה מאוד מאזכורה בספר ויקרא, הפעם בספר שמות. הדיון שם תובע התנהגות שונה מן האדם ביחס לקרקע בכלל ופירותיה בפרט, ובכך מנכיח מערך ערכי אחר בעודינו מוקפים פרות ואגוזים בסדר ט"ו בשבט:
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ׃ (שמות כג:י – יא )
הפסוקים בשמות כ"ג ממוקמים בלב ספר הברית, העוסק ביצירת חברה צודקת באמצעות חוקים המסדירים יחסים ממוניים וזכויות חברתיות. בעיון ראשוני בפסוקים העוסקים בשמיטה, בולט היעדר אזכור של הקב"ה. במקום דגש תיאולוגי, הפסוקים עוסקים במובהק בין אדם לחברו: "תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך" – השמיטה מוצגת כמנגנון חברתי שבו השדה הופך לנחלת הכלל, והאביונים זוכים לאכול מפריו.
ההנגדה בין שש השנים הראשונות לשביעית חדה וברורה. במשך שש שנים "תזרע את ארצך ואספת את תבואתה" – האדמה שלך שאותה תזרע תפיק יבול שאותו תאסוף עבורך. בשנה השביעית, לעומת זאת, הקרקע ננטשת, והופכת לנחלת האביונים וחיות השדה. הבעלים המקוריים של השדה לא מוזכרים ברשימת האנשים שלהם מותר בשנה השביעית לאכול ולהינות מפירותיה.
הציווי בספר שמות כולל שתי מצוות עשה – "תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". לא ברור מן הפסוקים אם מצוות אלו מתייחסות לאדמה או לפירותיה. יש מקום לתהות שמא העבודה החקלאית לכתחילה מותרת לפי תיאור זה – אלא שמטרתה פרות שדה ותבואה הנגישים לאחרים. כך או כך דרישת השמיטה מייצרות מציאות חברתית הפוכה מהרגיל: מי שאינם בעלי קרקע, אותם אלה שלרוב אין להם "ארצך", הופכים לזכאים לגישה חופשית וישירה לפירות השדה. השמיטה מחוללת שוויון זמני, מערערת על תפיסת הבעלות הפרטית, ומעניקה לשכבות החלשות נגישות למשאבי הקרקע באופן ישיר.
לכתחילה נדמה כי שנת השמיטה כפי שזו מתוארת בספר שמות היא שנה של צדקה. זו שנת נתינה למי שעל פי רוב אין להם. ואולם, לפחות לפי המדרש במכילתא דרבי ישמעאל נדמה שאין בכך די. הדרשן במדרש תוהה ושואל: מדוע לא נאמר לבעל השדה פשוט לחלק להם את הפירות? המדרש משיב: "והשביעית… ונטשת" – מגיד שפורץ בה פרצות" (מכילתא דרבי ישמעאל, דכספא פרשה ג׳). כלומר, התורה דורשת לא רק להותיר את הפירות לעניים, אלא לפרוץ את גדרות השדה ולפתוח אותו לחלוטין. לא די בכך שהבעלים יחלקו מזון – העניים עצמם חייבים להיכנס ולקחת. הדרישה הזו משנה את כללי המשחק: אין כאן מצב של "נותן" ו"מקבל", אלא ביטול זמני של הבעלות הפרטית. בשנת השמיטה, בעל השדה מאבד את שליטתו עליו – והשדה עצמו אינו עוד שלו, אלא פתוח לכולם, ובעיקר למי שבדרך כלל אין להם כלום. השמיטה אינה רק מעשה חסד, אלא ערעור עמוק על מושג הרכוש, שמאתגר את התפיסה של בעלות פרטית ומחייב לראות את השדה ופוריותו כנחלת הכלל.
ט"ו בשבט מזמין אותנו להרהר מחדש בערכים ובמציאות שפרשיות בסיסיות העסוקות ביחסים שבין הטבע לאדם שואפים לעצב. הדוגמאות שלפנינו – זו שבספר שמות וזו שבספר ויקרא, העסוקות בשנת השבע, מציבות כל אחת דגש שונה. בספר שמות, השמיטה מתמקדת בצדק חברתי – העניים זוכים לגישה ישירה לתוצרת השדה, כאילו גם להם יש "ארצך" ו"תבאתה". זו שנת צדקה שבה בעלי השדות פותחים גישה לפירותיהם, מתוך תקווה שהמודל הזה יחלחל גם לשש השנים האחרות ויעודד חלוקה שוויונית יותר של המשאבים. בספר ויקרא, לעומת זאת, השמיטה אינה עוסקת בחלוקה חברתית אלא בתודעה תיאולוגית: אין לאדם בעלות על הארץ – הבעלות היא של הקב"ה. שש השנים הרגילות מצטיירות כ"אשליה" של בעלות, ואילו בשנת השמיטה מתברר וניכר כי: "לה' הארץ ומלואה". כאן לא מופיעים עניים, ואין ציווי על הפקרת הפירות – עיקר המצווה הוא שביתת האדם מעבודת האדמה, באמצעות סדרת מצוות לא תעשה, שמטרתם להשפיע על תודעת האדם: השדה איננו למעשה שלי.
ספר שמות מציג שמיטה שנועדה לשנות את המציאות החברתית, להיטיב עם מי שאין להם קרקע. ספר ויקרא מכוון לשינוי בתודעת בעלי השדה, להבהיר שאין בעלות אמיתית על הקרקע, אלא זכות זמנית שהקב"ה מעניק. ט"ו בשבט מזמין אותנו להזכר לא רק במנגנון החברתי של צדק שמציעה שנת השמיטה אלא גם במהפכה התודעתית שלה: היא מחייבת אותנו לראות את הקרקע, את הרכוש, ואת עולמנו כולו לא כקניין פרטי אלא כמתנה זמנית, כזו שמחייבת אחריות, הכרה בגבולות הכוח האנושי, ושאיפה לשותפות והוגנות מתמשכת בהם לכולם גישה ישירה למשאבי קיום וחיים.
