פרשת נח מלמדת אותנו מסרים משמעותיים ביחס למערכות יחסים בין בני אדם. ברצוני להצביע על מסר אחד שעולה מעמידה על ברית הקשת. במהותה, ברית היא מסמך תנאים וגבולות של היקשרות. עיון בברית, עשוי ללמד אותנו, אודות המרכיבים של הקשר אליו הברית מתייחסת. תפקידה של ברית הקשת, שהיא הברית הראשונה בתנ"ך, הוא הגבלה עצמית על מנת לשמר ולהחיות מערכת יחסים. ברית הקשת מהוה דגם למרקם יחסים המושתתים על כך שצד אחד מודע לחולשותיו בקשר, ומודיע לצד השני על ההגבלות שהוא שם על עצמו על מנת להתמודד איתן.

לאחר המבול הגדול ששוטף את הארץ, עם יציאתם של נח, בני ביתו ובעלי החיים מן התיבה, כורת אלוהים ברית עם בני האדם. מה תפקידה של הברית הזאת, ומדוע יש בה צורך לשם הקיום שמחוץ לתיבה? לפני שנפנה לפענח את מהותה של הברית, נתמקד בנקודה אחת הקודמת לכריתת הברית.

עם היציאה מן התיבה, עוד בטרם ניתנת הברית, ישנה אמירה המטרימה את הברית. אלוהים לכאורה מבטיח לעצמו שלא יביא עוד מבול על הארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתו" (ח', 21-22)

על מנת להבין את הברית עצמה, יש צורך לעמוד גם על אמירה קודמת זו. לשם כך, אתייחס לכמה מרכיבים בולטים באמירה עצמה: 1) אופן האמירה, 2) מושא האמירה, 3) תוכנה, 4) והאתגר המוצב לה.

1. אופן האמירה ראוי לתשומת לב: בשלב זה נאמרת אמירתו של האלוהים "אל לבו", זו מוצגת כשיחה פנימית.
2. מושא האמירה בפסוקים הם האדמה ו"כל חי": האמירה מתייחסת לטבע. ייתכן שבני האדם כלולים ב"כל חי" אולם הם אינם מובדלים בין שאר מושאי האמירה.
3. תוכן האמירה כולל מרכיבים שונים: לא תהיה קללה שוב על האדמה, לא תהיה מכה שוב על החי מצד האל, ולא תהיה השבתה של מערך הטבע: יום ולילה ועונות השנה. דבר אחד בולט במיוחד: האמירה מתארת שינוי לעומת המצב הקודם, התוכן הוא החלטה בדבר עתיד שיהיה אחר מהתרחשויות העבר.
4. האדם בפסוקים אלו הוא הגורם המאתגר, הוא מאתגר את יכולתו של הקב"ה לומר ולבצע את אמירתו. האדם, על לבו ה"רע מנעוריו", עשוי להתנהג באופן שהולם קללה, מכה והשבתה – ובכל זאת האל מתחייב שלא לעשות כן. יתירה מזו, על אף המודעות לאתגר, אין האמירה נאמרת כתנאי אלא כהחלטה.

בהמשך הפרשה מופיעה ברית הקשת המפורסמת שבין האל לבין בני האדם והעולם. זו מופיעה בסדרת פסוקים בפרק ט', הנושאים מסר דומה לפסוקי האמירה שראינו בפרק ח'. אולם, כפי שנראה, אופן המסירה שונה ולכך משמעות רבה. נעיין בשני מקבצי הפסוקים במקביל:  

בין שני קבצי הפסוקים ישנם כמה הבדלים שניתן לעמוד עליהם בעזרת השוואה בין ארבעה המרכיבים – אופן האמירה, מושאה, תוכנה, והאתגר המתואר לה.

1. אופן האמירה: אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין הפסוקים, הוא העובדה שהאמירה משתנה מהיות מעין דיון עצמי, הבטחה עצמית שהאל מבטא בינו לבינו, לאמירה שמוגדרת כ'ברית', ברית שמוצהר עליה בפומבי: "וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י…" (בראשית ט', 8-9), זוהי ברית עם בני האדם: "בריתי אתכם".
2. המרכיב השני שנידון לעיל, מושא האמירה, אף הוא משתנה. מושא האמירה בפרק ח', מושא האמירה הקודם לברית, הוא האדמה, איתני הטבע, אשר אליהם מצטרפים 'כל חי'. אולם בדברי האל בברית, המושא הוא בני האדם – בני האדם הם לא אתגר לברית אלא מושאיה. אמנם, גם הפעם מצוין כי הברית כוללת גם את בעלי החיים – "כל נפש החיה אשר אתם… מכל יצאי התיבה לכל חית הארץ" (שם, פסוק 10), אבל הדגש הוא על בני האדם, אלו מצוינים בברית מפורשות, הם הנמענים של דברי האלוהים, ומושם דגש על כך שהכוונה היא לבני האדם לדורותם: "בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם" (בראשית ט', 8-9).
3. תוכן הברית, בדומה לאמירה, הוא הבטחה חד כיוונית לפיה אלוהים לא יביא על בני האדם והחי שוב מבול: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (שם, פסוק 11). בדומה לאמירה בפרק ח', כך גם לברית שבפרק ט', אין תנאי מוצמד, אין דרישה שלפיה הדברים תקפים, זו פשוט הבטחה.
4. כאמור, ישנו מרכיב רביעי הראוי לתשומת לב והוא האתגר המוצב להבטחה. האדם על לבו 'הרע מנעוריו' מהווה אתגר בסיסי להבטחת האל לעצמו בפרק ח'. אולם, בניגוד לכך לא מתואר אתגר לברית של פרק ט'. ואין עיסוק בהתנהגותם של בני האדם. מאידך, ישנה אות: "זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙…אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ" (שם, פסוקים 12-13).  

מדרש ההלכה ספרי במדבר מסב את תשומת הלב להבטחתו של האל שלפיה "לא יהיה עוד מבול". המילים הללו מזכירות לנו את המבול שכן התרחש, ובכך הן תזכורת לעבר כואב, להתנהגותו של האל בטרם הגביל את עצמו באמצעות הברית. ובלשון המדרש:

ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קטז

"אתה אומר "ולא יהיה עוד מבול" (בראשית ט' 11) …ומה תלמוד לומר (= ומה ניתן ללמוד מן המילה בפסוק) 'עוד'?, אלא שכבר היה".

כלומר, האתגר לברית הוא מעשה העבר המעיד על מה שעשוי להתרחש בלעדיה: מבול. העבר חסר הברית הוא אתגר מרכזי לברית.

לפנינו שינוי באתגר במעבר שבין האמירה על לב לברית. שינוי המעיד למעשה על מעבר תהומי במושא אשמה. כביכול בעודו מדבר על ליבו, מאשים האל את בני האדם: "לא אוסיף קלל את האדמה בעבור האדם", אף שיצר לבו "רע מנעוריו" (שם, ח, 22). אולם כאשר מעוצבת הברית, האתגר לה היא כביכול תגובתו הקיצונית של האל כשהוא מרגיש שהוא ניצב למול רוע: "לא יהיה עוד מבול לשחט הארץ" (שם, ט, 10). אם כן, בפסוקים מתואר כי בינו לבין עצמו מתלונן האל אודות יצר ברואיו הרע, אולם לברואיו הוא מבטיח הבטחה אודות התנהגותו הוא עצמו.

מכאן נובע גם תפקידה של האות, הצורך בקשת. קריאה מדויקת בפסוקים מלמדת כי הקשת היא סימן שהאל נותן לעצמו, היא מזכירה לאל את בריתו שכרת עם בני האדם: "וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן: וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י … וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם…" (שם 14 – 16). הצורך באות שכזו נובע, לכאורה, מכך שאלוהי הברית של פרשת נח מכיר את מאפייניו הוא, מכיר את תכונותיו בשעה שהוא נמצא בקשר. תכונות אלו, כפי שהוצגו לפנינו, קוראי המקרא, כוללות אכזבה ועצב שעשויים להסתיים במעשה הרס קיצוני: מבול.  

תוכן הברית, אם כן, מתבסס על הכרה בתכונות ובמאפיינים הללו, והוא מעין קבלה עצמית והכרה עצמית על מנת לאפשר המשך חיות משותפת, המשכיות של קשר. אלוהים לכאורה מגביל את עצמו, ואומר: "ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (בראשית ט' 15) עבור המשכיות מערכת היחסים שלו עם בני האדם.

קצרה היריעה מלהכיל דיון מעמיק בשינוי שבין פרק ח לפרק ט, המעבר מאמירה לברית. אציין רק שההבדל מלמד על תהליך לפיו שיח פנימי מוביל לשיח עם אחר¹. ועולה שאלה שמא כל קשר עם אחר, דורש גם קשר עם עצמך, כביכול האל פה מדגים את האופן שבו שיחה פרטית פנימית הופכת רקע לתקשורת ובסיס ליצירת קשר ושימורו.

ולסיום, פרשת נח מדגימה דבר מה נוסף אודות קשר, קשר שבו יש עצב ואכזבה, ואפילו חרטה, על עצם הכניסה לקשר, בבחינת ""וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ" (שם, ו', 6). קשר כזה יש בו סכנה, רגשות אלו עלולים להביא לסערה הרסנית. הפרשה מדגימה את האופן שבו קשר שכזה מקבל חיות חדשה דווקא כאשר ישנה הגבלה על ההתנהגות. אולם ההגבלה איננה על הגורם המאכזב או המעציב לכאורה, אלא דווקא על המאוכזב והכועס. כאשר המאוכזב והעצוב בוחר לסייג את התנהגותו בשעה שמציפים אותו רגשות אלו, בוחר למעשה לא לסעור בהרסנות, או אז נכרתת ברית המשכיות הקשר.

שמא כל קשר דורש ברית, שהתוכן שלה מתבסס על מודעות של צד לחולשות שלו עצמו כשהוא בקשר, הכרה בעבר שראוי לו שישתנה, ותוכן הברית הוא אמירה של צד שיש לו כוח ויכולת ליצר סערה הרסנית שהעתיד יהיה אחר, ברית שהיא הבטחה בדבר הצבת הגבלות עצמיות הקשורות בסערות אלו. בפרשת נח מדגים האלוהים את העובדה שלהיות בקשר עם בני אדם דורש הכרות עמוקה עם עצמנו, על חולשותינו, ונתבעת מחויבות לשלוט בדחפים ובהתנהגויות. אלוהים לא מנסה לשנות את טבע האדם, במקום זאת מדבר האלוהים על ליבו, מדבר האלוהים עם בני האדם, ושם על עצמו גבולות המאפשרים את ההיות בקשר.

1. קצרה היריעה מדיון מעמיק בשינוי זה, ויש מקום לתהות לגבי מקומו של צו ההיתר לבני אדם לאכול חיות והאיסור על שפיכת דם אנושי כגורם מניעה בשינוי. [↩]