פרק יב בספר שמות מציג ברוחב יריעה מבט של הווה וגם אל עבר העתיד. בשיאו נמצא סיפורה של מכת בכורות ויציאת מצרים שבעקבותיה. חלקו הראשון של הפרק הוא הצו למשה ואהרון על אודות ההתנהלות הרצויה בלילה שיהפוך להיות ליל יציאת מצרים ותיאור ההכנות לקראת הלילה הזה (שמות יב, א' – י"ג) . חלקו השני הוא הצו ביחס ל'פסח דורות', כלומר על אופן קיום הפסח בעתיד, כזיכרון לילה הזה (שם, י"ד – כ'). החלק השלישי הוא תיאור הצו של משה אל הזקנים בנוגע להכנות (שם, כ"א – כ"ט), ואז פונה הפרק לתאר את אירועי הלילה ההוא (שם מפסוק ל' והלאה).  

נתמקד במספר מצומצם של פסוקים  המתארים את יציאת מצרים, ובשאלה דרשנית שעולה לגביהם:

שמות יב, ל' – ל"א

וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם:

הדרשן התנאי במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שואל על אודות מקומן של קבוצות שונות מלבד בני ישראל באירועי הלילה:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, עמ' 29

'אתם' אין לי אלא אתם, גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר: 'גם אתם'.

הדרשן מציג קריאה זהירה, עדינה וקשובה לפסוקים. ראשית, הוא מתמקד במילה 'אתם' שבדברי פרעה. נראה שהמילה 'אתם' מכוונת למשה ואהרון, אשר להם קורא פרעה בתחילת הפסוק. מילה זו מבחינה בין משה ואהרון לשאר העם, כאילו פרעה מדגיש: אני לא רוצה שרק אתם תצאו ממצרים, אלא בני ישראל כולם. אולם הדרשן בוחר לראות במילה זו מילה המדירה קבוצה חברתית מסוימת: 'אתם', בניגוד לגרים ועבדים. הדרשן שואל מנין יודעים ולומדים שממצרים יצאו לא רק בני ישראל, אלא גם הגרים והעבדים שבעם.

השאלה 'מנין' חושפת שתי הנחות יסוד: ראשית, את העובדה שברור לדרשן שאכן יצאו ממצרים גם הגרים והעבדים. אולם, הוא גם מבהיר כי קריאה ישירה של הפסוקים לא מעידה על כך, כלומר שישנו פער בין הנחת יסוד מכלילה זו לבין מה שנאמר באופן ישיר בפסוקים. אם כך, השאלה העולה במדרש היא: לנוכח הנחת היסוד של הדרשן שממצרים יצאו לא רק 'אתם', אלא גם הגרים והעבדים, מהו העוגן בפסוקים עוגן שיאשר את ההנחה הזאת?

יש מקום לעמוד על הדמיון הדרשני שהדרשה חושפת: במצרים היו לא רק העבדים בני ישראל, אלא שהיו להם נלווים: לא רק שלישראל עצמם היו עבדים, אלא שאליהם הצטרפו גם גרים. האם הכוונה היא לגרים במובן החז"לי, אנשים שהחליטו להיכנס לברית ולקשר הייחודי עם אלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, או שהכוונה היא לגרים במשמעות המקראית, כלומר זרים הנספחים אל העם בצורה זו או אחרת? כך או כך, מתוך השאלה עולה תמונת עולם מורכבת שמצייר הדרשן: ישראל בתקופה זו, לתפיסתו, הוא עם מורכב שבתוכו כלולות ומתקיימות קבוצות שונות. בנוסף, מובן לדרשן שקבוצות אלו לא רק הסתפחו לבני ישראל העבדים במצרים, אלא גם הצטרפו אליהם עם יציאתם ממצרים.¹

פעם אחר פעם מעזים חז"ל לשאול ולהעלות על הדעת את הבלתי נתפס. כך, הם מעזים לתאר את בני ישראל במצרים כעם שיש לו בעצמו עבדים וגרים. אולם יתרה מזו, השאלה שהמדרש מעלה לוקחת אותנו למסע מחשבתי שבסופו אנו חושבים על ישראל לא כעל עם עבדים בזוי ונדכא בהיותו במצרים, אלא כקבוצה שאליה רוצים אנשים להיספח ולהצטרף כגרים. זאת ועוד – העם שמתאר המדרש הוא קבוצה בעלת היררכיות פנימיות, מעמדות ומשרתים – בבחינת עבדים.

אולם, אף שהשאלות שמעלים המדרשים הן לעתים בלתי נתפסות, על פי רוב הן משקפות תפיסת עולם, חשש, אמונה או תקוה. עלינו, הקוראים והלומדים, לעמוד לא רק על תוכן הדברים – אלא גם על משמעותם ועל העומד מאחוריהם. באותו אופן, עלינו לא רק להבין את משמעות הדברים אלא גם את השלכותיהם.

לדרשה שלפנינו אמירה ישרה אחת אולם למעשה היא משקפת תפיסת עולם כמעט הפוכה. הדרשה שלפנינו מכלילה את הגרים והעבדים בתוך העם מצד אחד, אולם בד בבד היא גם משאירה אותם כנספחים ונבדלים.

דרשה זו היא דוגמא מובהקת לדרשת ריבוי, המכניסה פנימה קבוצה מודרת, ואולם קריאה זהירה תגלה כי זוהי דרשה שהמסר המובהק שלה הוא למעשה הדרה. אף שהדרשה מסבירה שממצרים יצאו גם הגרים והעבדים, האופן שבו מרבים בה את הקבוצות השונות גם מבהיר את מעמדם כנספחים ואחרים. הגרים והעבדים הם בבחינת 'גם', ואינם חלק מקבוצת הגרעין הראשונית 'אתם', הם בבחינת 'מילית' ולא בבחינת מהות או שורש, הם נילויים ולא חלק מקבוצת הגרעין 'בני ישראל'.

אם אנו חיים בחברה המודעת לעוולות הכרוכות בהדרה, אם אנו חיים במרחב בו נשמעת קריאה להרחיב את השורות, להתקיים בריבוי קולות, לחיות חיים של הכללה ושיוון – דרשה זו מלמדת אותנו דבר מה בסיסי: לא מספיק להכליל, לא מספיק לרבות. יש חובה לבדוק את אופי ההכללה שלנו, לעיין בדרך שבה אנו מזמינים אנשים להצטרף, ובאורח ההתנהלות שלנו בעת צירופם: לא פעם הדרכים הללו בעצם מדירות, מותירות את מי שהוזמן פנימה במעמד של נספח ונלווה. אם מטרתנו היא הכללה אזי דרשה זו מזמינה אותנו לבחון האם אנו פועלים באופן שתואם את מטרותינו אם לאו.

1. מילת הריבוי "גם" המופיעה בפסוק משמשת העוגן לביסוס תפיסת המדרש שלפיה התיאור מתייחס גם ל'גרים ועבדים'. כדברי המדרש: "תלמוד לומר: 'גם אתם'". כך מבין הדרשן שהצירוף 'גם אתם' מבהיר שממצרים יצאו ישראל יחד עם הגרים והעבדים שנלוו אליהם. [↩]