ג׳ באייר תשפ״א

פרשת מקץ | לקחים מחג החנוכה: אז ועכשיו

מאת   •  17 בדצמבר 2020

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

הערה: לעתים קרובות נקראת פרשת מקץ בשבת חנוכה (אך לא השנה), ולפיכך דבר התורה השבועי יעסוק הפעם בחג ולא בפרשת השבוע.

האתגר הגדול ביותר שמתמודדת איתו כיום אוכלוסיית יהודי התפוצות הוא התהליך העקבי של התקדמות התרבות האוניברסלית (מודרניזם/פוסט מודרניזם) ומספר היהודים שמרצונם החופשי מתבוללים לתוכה שהולך וגדל. מציאות זו מקבילה לתקופת החשמונאים, שבמהלכה נטמעו אל תוך ההלניזם יהודים רבים והיוו איום על המשכיותה של דרך החיים היהודית. אמת, התרבות התחרותית דאז לבשה צורה אלימה ודכאנית, מה שלא ארע בימינו. עוד לא. אולי נוכל ללמוד מניתוח מחודש של ההצלחה שנחלה התגובה הדתית-פוליטית אשר הובילה לניצחון החנוכה (הגם שהיה ניצחון חולף) – בתהליך פיתוח האסטרטגיה שלנו להתמודדות.[1]

התרבות היוונית הגיעה למזרח רכובה על גבו של אלכסנדר הגדול במסעותיו לכיבוש המזרח התיכון ואסיה. בהשפעת הרעיונות הדתיים של המזרח ובהטמעתם, שינתה התרבות היוונית את פניה והפכה לתרבות הלניסטית – ערבוביה עוצמתית ומפתה של רעיונות אוניברסליים, מוטיבים דתיים פגאניים, פילוסופיה, מדע, תרבות ואמנות. הפרס על התרועעות עם ההנהגה ההלניסטית והיטמעות בתרבותה היה יצירת קשרים בממשל וכיהון בתפקידים בכירים, ולפיכך גם האליטה היהודית, כדרך האליטות המקומיות, נשאבה להתבוללות. המלך אנטיוכוס ה-IV, נצר לממלכת הסלאוקים אשר השתלטה על חלקה של האימפריה היוונית בה נכללה ארץ ישראל, נטל לידיו את הסמכות למנות את הכהן הגדול. המינויים היו האנשים שהציעו את סכום הכסף הגבוה ביותר, כמנהג החברה ההלניסטית ובהמשך גם הרומאית. ברוב המקרים נושאי המשרה היו ממילא מעורים יותר בתרבות ההלניסטית כדי להשיג את המשרות הבכירות אליהן זכו להגיע. כשיהודים מסורתיים התנגדו להשתלטות המתייוונים ומנהגיהם הפגאניים, אנטיוכוס הורה לכפות עליהם בכוח מנהגים הלניסטיים. כתוצאה מכך, מרד המכבים הפך למלחמת אזרחים שהיהודים היוו בה מרכיב כמותי גדול משני צידי המתרס.

ההתנגדות הראשונה לטקסים הפגאניים הגיעה מקבוצה המכונה במקורותינו “חסידים”. מדובר ביהודים שומרי מסורת, רבים מהם מכפרים ועיירות מרוחקות, שהיה להם אך מעט מגע עם התרבות היוונית. הם התמידו בנאמנותם למסורות הקדומות וחוו כשערורייתית ביותר את התנהגות היהודים המתייוונים, שכללה התערטלות בגימנסיון, סעודות בחברת יוונים שכללו אכילת מזון לא כשר והשתתפות בהקרבת חזירים ובעבודת פולחן לאל זאוס. כבעלי תפיסה שמרנית ואדוקה  סירבו החסידים בתוקף להצטרף לאחיהם המתייוונים. אך השקפתם התיאולוגית גרסה שאין למרוד במלכות, משום שהמלך הוא מינוי של אלוהים, וגם מלך של דיכוי הוא למעשה “שבט אפי” כדברי אלוהים בישעיהו (י, 5). היהודים נדרשים לקבל את הדין. אם יחזרו בתשובה מחטאיהם, אלוהים יגאל אותם. אלוהים ורק אלוהים יכול להחליף שליט. ועד אז, הרכינו ראש והקריבו עצמם על קידוש ה’ כדי שלא ייאלצו להשתתף בפולחני החטא (כמסופר בספר המקבים II).

ניתן לטעון שהעמקת המחוייבות שלהם למסורת היהודית, נעשתה על ידי העמקת המחוייבות למסורת  המקראית,  בה הייתה רמה גבוהה יותר של שליטה אלוהית במהלכים היסטוריים והשותפות האנושית בברית הייתה יחסית פאסיבית. המחויבות לברית התבטאה בקרב בני האדם בקיום דבר האל ובעשיית הטוב בעיניו. בתמורה, אלוהים יעניק לישראל ניצחון על אויביהם. התוצאה התגלמה במעין התנערות מאחריות פוליטית – אין להתנגד לסטטוס קוו גרוע כי הדבר בידיו של אלוהים. לעומתם, המכבים התפתחו לכיוונים שיש בהם יותר אופציות ליזמות אנושיות במסגרת הברית, גישה שהבשילה עם הופעת המסורת החז”לית בהמשך. חז”ל לימדו אותנו שאלוהים מגביל את עצמו כדי לקרוא לשותפ.ה האנושי.ת לקחת על עצמו.ה סמכות גבוהה יותר ואחריות על מדיניות ההוצאה לפועל של הברית. לדעתם, עשייה אנושית הייתה אז חיונית ליצירת היסטוריה או לשינויה.

המרד האמיתי כנגד התייוונות בכפייה התחולל על ידי מתתיהו ובניו ממשפחת החשמונאים. הללו היו כהנים שהתגוררו מחוץ לירושלים. מקומם הוא משמעותי משום שההלניסטים חדרו לכהונה בירושלים. המלך אנטיוכוס ה-IV הסלאוקי פירש את הקונפליקטים הפנימיים של היהודים – אשר החלו במריבות בין הכהנים הגדולים למתייוונים – כמרד נגדו. הוא חידש את מינויו של מנלאוס לכהן גדול, אף שלא בא ממשפחת כהונה, וקבע שורה של גזירות שאסרו על קיום מנהגי היהדות. כעונש, הוא בזז את בית המקדש, הציב בו פסל של האל זאוס והתיר “זנות קודש” בשטח בית המקדש. מדי חודש הועלו קורבנות לאלילים ובכללם חזירים. בהמשך, ניסו ההלניסטים לכפות את המנהגים החדשים גם באיזורים מחוץ למקדש בירושלים.

המכה הראשונה שהפליאו מתתיהו ובניו הייתה בעיר מודיעין כנגד יהודי אשר ניאות לעבוד את אלילי היוונים. אך הם לא זכו לרוח גבית מהאוכלוסייה והיה עליהם לברוח להרים, שם פצחו במלחמת גרילה בשורה של קרבות פגע וברח. הצבא היווני היה הרבה יותר גדול וחזק ולפיכך לא יכלו להילחם במאבק חזיתי וישיר במתייוונים ובתומכי המשטר. אחרי מות מתתיהו, נטל יהודה המכבי לידיו את מושכות ההנהגה.

ומי נטל חלק במרד המכבים? פלג מתוך החסידים, הקנאים הקיצוניים, שזעמו כל כך על ההתפתחויות עד שהם הטרידו את המתייוונים או תקפו אותם והצטרפו למורדים. אולם, רוב הלוחמים המכבים היו יהודים פטריוטים שנחשפו מעט לתרבות היוונית אך שמרו על נאמנות ראשונית ליהדות. אני סבור שהמורדים הללו שינו את גישתם בעקבות המפגש עם ההלניזם, ועולמם האמוני היה פחות קיצוני ופטליסטי מזה של החסידים. היום אולי היינו מכנים אותם יהודים מתורבתים ולא מתייוונים, אך ההלניזם השפיע על התפיסה שאדם צריך לקבל על עצמו תפקיד אקטיבי יותר – ובכלל זה התנגדות למלוכה. אולי גם למדו טקטיקות צבאיות מהחיילים היווניים המיומנים בהרבה. ובכל מקרה, לאט לאט ובהדרגתיות הם התישו את הצבא היווני. ככל שלחימת הגרילה נעשתה עקובה מדם, יהודים שאולי בתנאים שלווים יותר היו כבר מתבוללים נאלצו לקבל החלטה. רבים עברו לצד של המכבים ומה שהחל כהתנגדות של חסידים קיצוניים  הפך לקואליציה של קנאים, מתייוונים מתונים ואלו שהעמידו את הנאמנות ליהדות בראש סדר העדיפויות.

ספר המקבים I מספר סיפור קלאסי המבדיל בין החשמונאים לחסידים הקיצוניים. קבוצה של חסידים שהתקבצה במערה כותרה בשבת בידי צבא יווני חמוש. הם נקראו להיכנע ולקבל את גזירות המלך כדי להציל את חייהם. החסידים סירבו לחלל את השבת ולהילחם, אך לא הסכימו לחלל את מצוות התורה והקריבו את עצמם על קידוש השם.[2]

המכבים – וחז”ל בעקבותיהם – הסיקו שפיקוח נפש דוחה שבת, ולכן – בניגוד לחסידים, החליטו להשיב מלחמה.[3]  נראה שהחסידים, באמונתם נטולת הניואנסים, העניקו משקל זהה לכל המצוות משום שכולן ניתנו על ידי האלוהים. והיות שאסור לחלל את השבת מכל סיבה אחרת, הם בחרו להקריב את נפשם מתוך נאמנות מוחלטת לתורה. כך הוכיחו את מסירותם לאל, גם במחיר של מוות. המכבים – וחז”ל בעקבותיהם, היו מסוגלים ליצור היררכיה של ערכים ולהחליט שהחיים קודמים לכל, בין היתר בשל היחשפות למחשבה הפילוסופית ולניתוחים רטוריים שלמדו מהתרבות ההלניסטית. הם בחרו לסכן או לתת את חייהם כדי להגן על החיים.

ההבדלים ניכרו שוב לאחר ניצחון חנוכה. הקיסרות הסורית הייתה עסוקה במלחמות אחרות ויהודה הצליח להרחיק את הסלאוקים מירושלים למשך כמה שנים. עד 165 לפנה”ס הוא השכיל לבודד את ירושלים. בשלב זה, הסלאוקים שלחו צבא סורי גדול להתמודד מולו. יהודה העדיף לנהל משא ומתן ולהתפשר ולא להסתכן בהשמדה. ההסכם שהתקבל לבסוף היווה ניצחון למכבים. הקיסר חנן את המורדים והעניק ליהודים את הזכות לשמור את חוקי הכשרות ולקיים את מצוות הדת כבעבר. ליהודה היה עתה כוח לטהר את המקדש ולהשיב את הפולחנים המסורתיים על כנם. כל זה אירע בחודש תשרי. המכבים ביקשו לקבוע את חנוכת המזבח שמונה ימים לאחר חג הסוכות, כפי שעשה המלך שלמה כשחנך את בית המקדש הראשון.[4] אך החסידים התנגדו. הם התעקשו שבית המקדש החדש עתיד לרדת מהשמים באופן ניסי וכי אין לעשות דבר שעלול לסכן נס זה.

לדרישת החסידים, המתינו המכבים חודש שלם להופעת המקדש הפלאי. ואז חיכו חודש נוסף. משלא אירע דבר יהודה והמכבים קבעו שהחגיגות יימשכו שמונה ימים ויחלו החל מיום כ”ה בכסלו, יום השנה להשתלטות היוונית על בית המקדש וחילולו. המתקנים היווניים המאוסים הוסרו ובית המקדש נחנך מחדש.

למכבים היה האומץ ליצור חג חדש אפילו בהיעדר סימן מיישות ניסית כלשהי. החגיגות התמקדו בהדלקת המנורה ואורותיה. החג נודע גם בשם “חג האורים”.[5] המכבים הקיפו את בית מקדש בשירת מזמורי הלל כשהם נושאים בידיהם לולבים ואתרוגים. הקשר החזק בין חנוכת המזבח לחג הסוכות (שמונה ימים, פירות האסיף, טקסי פולחן בבית המקדש והעובדה שמראש החגיגות היו אמורות להתקיים בחודש תשרי, מיד לאחר חג הסוכות) הולידה לחג את הכינוי “ימי חג הסוכות בחודש כסלו”. המכבים קבעו שהחג יצויין מדי שנה – החלטה אמיצה במיוחד בהתחשב בכך שמלחמות החשמונאים עוד היו בעיצומן. בהמשך, בסיוע הצבאות הסלאוקים, ההלניסטים השיבו התקפה, ותוך שנתיים יהודה נהרג והמכבים חזרו ללוחמת גרילה.

בשנת 152 לפנה”ס, השלטון הסלאוקי התפרק בשל מאבקי ירושה ושני היריבים נזקקו לחיילים. הם פנו ליונתן אחי יהודה וממשיך דרכו וביקשו גיבוי צבאי. בתמורה לכך, הציעו למכבים שליטה מחודשת על ירושלים ויהודה. במשך שנים ארוכות, יונתן ושמעון, אחיו של יהודה, שמרו על אוטונומיה יהודית באמצעות משחקים פוליטיים עם קיסרים ועם טועני הכתר הסלאוקי.

שלטון החשמונאים שילב בין כהונה למלוכה וסימן תפנית ממדיניות העבר שדגלה בהפרדת רשויות. הגורמים הפְּרוּשִׁים בקואליציה התנגדו לשילוב זה אך נשארו בשלטון כדי להילחם בו מבפנים.[6] החסידים פרשו מהחיים הפוליטיים מחשש שהממשל ייאלץ להתמודד עם המתייוונים ויושפע מהתרבות ההלניסטית. אך הרוב היהודי המחויב לברית הבין שאין ברירה אלא להתפשר על כמה ערכים מוסריים ודתיים בתהליך יצירת הממשל ובמסגרת המאבק על ההישרדות,  הבחירה בפרישה – האלטרנטיבה הטהורה, הייתה הגרועה ביותר משום שללא מדינה ותרבות, העם היהודי – ובהמשך גם היהדות עצמה – יימחה.

מלכי בית חשמונאי העמידו שלטון יהודי שבחסותו הפרושים וממשיכי דרכם הרוחנית, חז”ל, התפתחו, ובסופו של דבר גם ניצחו במאבק הפנימי על תרבות ודת. למעשה, מלכי בית חשמונאי שמרו על גבולות רחבים של אוטונומיה עד שכעבור כמאה שנים התחולל מאבק איתנים על הירושה בין שני אחים, והשלטונות הרומיים העולים נקראו להתערב. בסופו של דבר הממלכה היהודית נפלה בידי הרומיים ועברה לשליטתם.

אז האם חג החנוכה הוא בעצם “פייק ניוז”? חגיגה של ניצחון שלא הושלם ושלטון אוטונומי שלא צלח בטווח הארוך? אני סבור שלא. אם המרד לא היה מתרחש, השילוב בין תרבות הלניסטית אימפריאליסטית למשטר פוליטי ברוח זו עלול היה לזעזע את היהדות. בזכות המרד, עוגנו מצוות התורה הבסיסיות. ההתייוונות נמשכה[7] , אך היהדות המחוזקת אצרה בקרבה את היכולת הפנימית להטמיע מרכיבים חדשים ועדיין להישאר דת חיה. ההפוגה הזמנית שהחשמונאים זכו לה איפשרה בהמשך את ניצחון הפרושים ויוצאי חלציהם – חז”ל, ואת הופעת היהדות החז”לית.

כמה מנות טייק אוויי מסיפור חנוכה:

  1. כאז גם היום, תכליתה של עבודת ה’ בעיני החסידים היא העברת הכוח לאלוהים והפגנת מסירות מוחלטת גם במחיר הקרבת החיים ואי-השתתפות ביצירת חברה ברת קיימא. המכבים דאז – כמו הרוב היהודי בימינו – הגדירו מחויבות דתית כדבקות בברית האלוהית ולקיחת אחריות על בניית חברה ברת קיימא. הם בחרו להקריב את חייהם, רק אם יש צורך, על מנת להגן על קהילת הברית.
  2. תרבות המאפשרת התפתחות פנימית של המסורת תשרוד יותר מזו שמשמרת את טהרתה בהיבדלות מהתרבות הכללית. חרף הסיכונים הכרוכים בכך, פתיחות תרבותית תגבר על אסטרטגיה של הימנעות והיבדלות.
  3. הצלחת המכבים ביצירת קואליציה רחבה שתעמוד לצידם אפשרה לחלק הארי של העם היהודי להמשיך לקיים את המסורת. מדיניות זו טובה מהחלופה שהיא אובדן הרוב והבטחת ההמשכיות, רק באמצעות פלג פונדמנטליסטי קנאי המופרד מכל העמים ומן התרבות הכללית.
  4. הכוח שהפעילו שליטי בית חשמונאי השחית אותם, אך החסרונות הללו התקזזו עם התפתחותה של תנועה פנימית חיה שאפשרה ליהדות לתפקד ולשגשג גם כאשר באה במגע עם תרבות כללית גבוהה. היום, גם המנהיגות הישראלית וגם האמריקאית סובלות מפגמים רבים. ואף על פי כן, יצירת רנסנס מקביל לזה שהתרחש בתקופת בית חשמונאי היא המפתח לאסטרטגיית ההמשכיות הנכונה בזמננו.

 


[1] בפרק המוקדש לחנוכה בספרי הדרך היהודית, ראובן מס: ירושלים, 2010. ישנו דיון מעמיק יותר בסיפור החג, אף כי מפותח פחות ברמה קונספטואלית. אני מכיר תודה ליהונתן גולדשטיין על פרשנותו המבריקה לספר המקבים א’ ו-ב’, ממנה שאבתי ידע על הרקע ההיסטורי וניתוח של מרכיביו (Anchor Bible Doubleday 1976, 1983).

[2] ספר המקבים א’, פרק ב:  41-30.

[3]   שם, ב, 42 ואילך; מסכת יומא פ”ג ע”ב.

[4]  ראה מלכים א’, ח’ – בפרט פסוקים ס”ה ואילך. חנוכת הבית הוצמדה לחגיגות חג הסוכות.

[5] השם מופיע לראשונה אצל יוספוס פלביוס המכנה כך ביוונית את חנוכה (קדמוניות היהודים 12.7.6-7)

[6] הביקורת הפרושית על שליטי החשמונאים הובילה לרדיפת הפרושים בחסותו של המלך אלכסנדר ינאי (76- 104 לפנה”ס). אף על פי כן, המעורבות הפרושית בממשל לצד המאבק התרבותי איפשרו להם להתבגר ולפתח מסורת יותר חיה, משתפת ודינמית. אני מאמין שהקונפליקט ביניהם מבאר את הסיבה לכך שהתלמוד מקדיש מעט מאוד תשומת לב לחנוכה ומתמקד בחג ולא בנצחונות הצבאיים אלא בכד השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים.

[7] כפי שניתן לראות מהשמות היווניים של רבים ממלכי בית חשמונאי, כגון אלכסנדר ינאי.

 

 

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

פרשת ויחי עם ד״ר תהילה אליצור

פרשת ויחי היא פרשה שקטה, פרשה שעוסקת בשעת דמדומים וברגעי חייהם האחרונים של יעקב ויוסף.

מה בוחרים יוסף ויעקב לעשות בשעות הרגישות הללו? ד״ר תהילה אליצור מדברת על הברכות של יעקב ויוסף לדורות הבאים, וכיצד במילים אלה הם מחברים בין עבר לעתיד.

סגירת תפריט