ג׳ באייר תשפ״א

פרשת וישב | כוח החיים המשיחי או: הייחוס המשונה של משיח בן דוד

סיפורו של יהודה, כפי שהוא מתואר בפרשתנו, הוא טרגי ומלא כאב...

מאת   •  10 בדצמבר 2020  •  תנ״ך

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

כוח החיים המשיחי
או: הייחוס המשונה של משיח בן דוד[1]

 סיפורו של יהודה, כפי שהוא מתואר בפרשתנו, הוא טרגי ומלא כאב, עם טוויסטים מפתיעים בעלילה והתנהגות דתית שנויה במחלוקת, אולי אפילו מזעזעת לקורא האדוק. זהו אחד משלושה נרטיבים מפתיעים שמרכיבים את שושלתו של דוד המלך, ושל משיח בן דוד שעתיד להיות אחרון המשיחים. ה’ייחוס’ המשונה הזה דורש הסבר.

יהודה ואשתו בת שוע[2] גידלו שלושה ילדים. הבכור, ער, נישא לתמר. ער כנראה עשה רע בעיני ה’ והוא מת צעיר וחשוך ילדים. בימי טרום מעמד הר סיני, אם אדם מת בלי להותיר אחריו ילדים, נהוג היה שאחיו יינשא לאלמנתו[3] ובכורם ייקרא על שם המנוח וימשיך את שושלת החיים של האח שנקטעה באיבה.[4] יהודה, האב השכול, מכבד את המסורת ומשיא את תמר לבנו השני, אוֹנָן. אונן נישא לתמר, אך יודע שבכורו ייחשב לצאצא של אחיו וכדי למנוע התעברות הוא ‘משחת’ את זרעו, או במילים אחרות, מאונן או מקיים משגל נסוג. אלוהים “[ממית] גַּם-אֹתוֹ” וגם הוא מסתלק מן העולם צעיר ונטול ילדים (בראשית ל”ח, 10).

כעת, העלו לנגד עיניכם את תמונת החורבן והמוות שנותרה מאחור. זוג הורים איבד שני בנים בוגרים בפסגת חייהם וללא ילדים. ייתכן שהטרגדיה משולבת בחשד (או בידיעה?) ששני בניהם היו אנשים לא טובים. חישבו על הכאב והיגון של תמר, שהייתה חשוכת ילדים במשך תקופה ארוכה[5] ואיבדה את בעלה הראשון. בעלה השני לא ראה לנכון להיות לה מקור של נחמה ולא להמשיך את זרע אחיו. הוא היה מרוכז בעצמו, נטר טינה לאחיו וחיבל בחיי המין שלהם כדי למנוע התעברות. גם הוא מת צעיר והיא נותרת ערירית ובודדה.

כעת תמר נחשבת לאלמנה “קטלנית”[6], אישה שקברה יותר מבעל אחד. בגיבוי מסורות תרבותיות, גברים הסיקו מסקנות והתרחקו מאותן נשים מחשש שיהיו הקרבן הבא. יהודה יודע שהוא מחויב להשיא את תמר לבנו הצעיר, שֵלָה, אך חושש שגורלו יהיה כגורל אחיו ולכן מבקש מתמר שתישאר בינתיים באלמנותה עד ששלה הצעיר יתבגר ויגיע לפרקו. במעשה זה, הוא בעצם גוזר עליה חיי בדידות אינסופיים, כשהיא מעוגנת לאיש מת או למייבם עתידי, וללא אפשרות להתחיל מערכת יחסים חדשה או להינשא פן תיחשב נואפת.

שנים חולפות. תמר רואה שלא נעשים צעדים לחתן אותה עם שלה. השעון הביולוגי שלה מתקתק. אשתו של יהודה מתה. הוא מתגבר על אבלו, אך חש בדידות עמוקה. תמר שומעת שהוא מתעתד לצאת לרעות את צאנו בתמנע ומחליטה ‘לגייס’ אותו להיות היבם שיגאל אותה מאזיקי אלמנותה. היא מתחפשת לקְדֵשָה (זונה) וממתינה לו על פרשת הדרכים. יהודה חולף על פניה ולא מכיר את כלתו. הוא נשטף גל של תשוקה מינית ומבקש לשכב עמה. כל כך ספונטני היה המפגש עם הזונה שאין לו כסף לשלם על שירותיה והוא מציע לשלוח לה גדי עזים עם הגעתו לתמנע. תמר מבקשת ממנו להשאיר אצלה כעירבון את חותמו, פתילו ומטהו והוא נענה לבקשתה.

מפגישה זו מתעברת תמר. היא עוזבת את המקום, משילה מעליה את בגדי הפריצות וחוזרת למחלצות אלמנותה. נאמן לדברו, יהודה שולח גדי עזים ל’זונה’ שעל פרשת הדרכים, אך היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. תוך שלושה חודשים, היריונה של תמר נודע ברבים. יהודה שומע כי כלתו הפרה את חוק אלמנותה וגוזר להוציאה למוות בשריפה.

בדרכה אל כבשן האש תמר שולחת ליהודה את החותמת, הפתילים והמטה שהשאיר אצלה. בסצנה מאופקת להפליא, לא חושפת תמר את שמו של יהודה ומסתפקת באמירה שבעל החפצים הללו הוא האיש איתו שכבה. יהודה נרגש ונסער. הוא מבין שהמעשה של תמר נבע מתוך רצון ללדת ילד וכי הוא חטא לה כשריתק אותה לבית הוריה ולא השיא לה את שֵׁלָה. יהודה מודה בפומבי באחריותו האישית. תמר ניצלת ממוות ומקבלת את ברכת האל בדמות זוג תינוקות בריא ושלם, תאומים שעתידים להנהיג קהילות ולהוריש את מסורת הברית לדורות הבאים.[7]

מגילת רות ממשיכה את פירוט אילן היוחסין מפרץ, בנו של יהודה, עד לדוד המלך (רות ד, 23-1), אבי המשיח האחרון, הלא הוא משיח בן דוד. ההקשר המובהק מעיד על החלק המרכזי של רות המואבייה באילן היוחסין המשיחי, והוא מטיל אלומת אור על בנות לוט העומדות בראש השושלת המואבית. זהו סיפור עוד יותר מזעזע ומדהים מעלילת היריונו של פרץ.

לוט ובנותיו הם שורדים יחידים של החורבן בסדום ועמורה. ממקום משכנם במערה הם משקיפים על ההרס והאבדון שמשתרעים מכל עבר ואין אות לחיים מקרוב עד רחוק כי “[הפך] אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים” (בראשית י”ט, 28, 25). כאשר ההכרה בכך שהעולם הגיע לקצו מחלחלת לתודעתן של בנות לוט, הבכורה מגיבה בהצעה מטלטלת: “אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ” (בראשית י”ט, 31). היא מאמינה שהעולם כולו נמחה ואם יקיץ הקץ גם עליהן, האנושות – ואולי החיים עצמם – יכלו מן העולם.

בתו של לוט לא מוכנה לקבל את גזירת קץ האנושות. נשאר רק גבר אחד שמסוגל לטעת את זרעי העתיד והוא אביהן לוט. היא מעלה בפני אחותה הצעירה הצעה לשכר את אביהן, לשכב עמו ובכך “[להחיות] מֵאָבִינוּ זָרַע”. במשך שני לילות רצופים, הבנות מוציאות לפועל את תכניתן. עד כדי כך לוט שיכור עד שאינו יודע או זוכר את שאירע. שתי הבנות מתעברות: הבכורה יולדת את מואב, האב האֶפּונִימִי של הלאום המואבי, שהוא גם כור מחצבתה של רות. לא בדיוק שושלת מרשימה למי שעתיד לגאול את העולם ולכונן בו את מלכות שדי – עולם הנצח שכל מרכיביו המדיניים, כלכליים, חברתיים ורוחניים הם התגלמות השלמות עלי אדמות. [8]

הינגפות המוות והרוע מפני החיים עומדת בבסיס התובנה של הרב סולובייצ’יק. הרב מצביע על כך שמשמעות תגובתה של רות זהה לזו של בנות לוט ושל תמר – רות מסרבת להיכנע למוות או להכיר בסופיותו. רות גילתה ש”עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה” (שיר השירים ח, ו) ושאהבתה לבעל המת או לחמות שלא הסכימה לנטוש נמשכת גם לאחר המוות. רות קראה תיגר על ההיגיון הבסיסי – כשידעה שלא יהיה מי שיינשא לה, ועל המוסכמות דאז, כשהתגלתה בגורן לבעז וביקשה ממנו לגאול אותה (רות, ג). גם בנותיו של לוט קראו תיגר על הכיליון שהן חשבו שנגזר על העולם. הן לא נתנו לאף מכשול, נורמה או עכבה למנוע מהן את הבטחת המשך הקיום. בכך גם טמון כוחה של תמר, אשר מחתה כנגד תבנית האלמנה הפסיבית שנותנת לחיים לזלוג מבין אצבעותיה בזמן שהיא ממתינה לייבום. תמר סיכנה את חייה כדי להבטיח ששושלת הברית לא תיקטע אצלה.

רות, תמר ובנותיו של לוט מגלמות סירוב עוצמתי ובלתי מתפשר להתיר את ניצחון המוות. התעקשותן על המשכיות החיים משקפת חוויה של הערכה אינסופית ואהבה לחיים. גם כשאנחנו יודעות היטב מהן הסכנות הכרוכות בכך, וקרוב לוודאי שהן יכללו אבדות כואבות, גם תגובות האדם מנוגדות להיגיון: אני בוחר.ת בחיים. ואז גורמ.ת להם לקרות.

על פי סולובייצ’יק, היהדות מלמדת שכאשר החיים מוּנָעים מאהבה הם חזקים דיים כדי להתגבר על כל אויבי החיים ועל התופעה הטבעית והבלתי-נמנעת שהיא המוות עצמו. זהו המסר המדהים והבלתי סביר של המשיחיות והדת היהודית. אך לשם כך עלינו לאמץ לליבנו את החיים, לספוג את המכות הקשות ביותר ולחזור למערכה מחוזקים ביותר חיים. הנשים שהשיבו אש וגברו על ממשלת המוות הן ההוכחה לכך שהתורה לא מפזרת הבטחות חלולות ולא מפיצה אשליות מתקתקות. זהו הכוח האנושי שיש ביכולתו להעניק לחיים את הניצחון הסופי.

במשך שנים נשאתי עמי את התובנה של הרב סולובייצ’יק כמסר יהודי עמוק. עד שבשנות ה-80 נתקלתי בכתבה שסיפרה על תופעה של “בייבי בום” בניקרגואה במהלך מלחמת האזרחים של החזית הסנדיניסטית ונזכרתי גם במחנות העקורים שהוקמו למען ניצולי השואה אחרי המלחמה, שנרשמו בו אחוזי הילודה השניים בגובהם בעולם. נראה שבכל מקום אנשים מתמודדים עם המוות בדרך של אישוש החיים וחיזוקם. כאשר בני אדם עולים אל פני המים אחרי שטבעו במוות, הם עומדים בפני שתי אפשרויות: כניעה או עבודה מאומצת למען ביסוס מחודש של תקווה ואמונה בעתיד, בדרך של בריאת חיים חדשים. מספר מקרי המוות בגטו ורשה בימים האחרונים לקיומו היה גדול פי 40 מהילודה. אנשים הבינו שאין תקווה ואין תינוק שיהיה מסוגל לשרוד בגטו. אך אחרי השואה, היהודים הגיבו לצונאמי של המוות בפרץ החיים הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה היהודית – ביולוגית ותרבותית כאחד. גם בארצות הברית נרשמה ילודה מוגברת לאחר מלחמת העולם השנייה.

רעייתי ואני בחרנו להקים משפחה גדולה. בשנות ה-60 משפחה עם חמישה ילדים נחשבה לגדולה. בשנת 2002 עברנו את האסון האולטימטיבי של כל הורה כאשר איבדנו את בננו J.J. בגיל 36. בימים שאחרי התמודדתי עם הכאב הבלתי נסבל של הקטיעה הפתאומית, הרצון שהוא ישוב והדחף הפנימי להחזיר למוות מלחמה שערה ביצירת חיים נוספים. בשנתיים שלאחר מותו, שתי אחיותיו שהיו כבר אמהות לארבעה ילדים, ילדו ילד חמישי שנקרא על שמו של J.J..

תגובתה של תמר, של קודמיה ושל ממשיכיה עד היום, היא הסיבה לכך שאני מאמין בכל לבי שההבטחה המקראית והתלמודית לעידן המשיחי מהווה את נצחון החיים, וכי היא עתידה להתממש.


[1] אני מבקש להביא בשם אומרו את הבסיס לדבר התורה הזה. בשלהי שנות ה-50 שמעתי את גרעין הרעיון מהרב יוסף דב. סולובייצ’יק בדרשה שנשא בבוסטון על פרשת וישב. כל כך נסערתי מן המחשבה שלא שכחתי אותה מאז. לאורך השנים עסקתי בה בוואריאציות כאלה ואחרות, אך זו לי פעם ראשונה שאני מעלה את תובנותיי על הכתב. ככל הידוע לי, עד כה לא פורסם אותו שיעור של הרב סולובייצ’יק, גם לא בכתבים שהתפרסמו לאחר מותו. בהודיה גדולה אני מכיר בכך שזוהי אך טיפה באוקיינוס התורה והתובנה שזכיתי לקבל ממנו.

[2] זה אינו בהכרח שמה הפרטי של בת שוע הכנעני. לא נדיר שהטקסט המקראי משמיט שמות של נשים חשובות. תמר, גיבורת העלילה שלנו, זוכה כנראה לשם משום שהיא המנוע העיקרי של המעשה.

[3] מסורת הייבום אומצה על ידי התורה וקיבלה תוקף מקראי בספר דברים כ”ה (10-5). היבם (אחי בעלה של האלמנה) גואל/משמר את שושלת אחיו המת כדי ש”לֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל” (שם, 6). לאח היבם נשמרת הזכות לסרב ואז נערך טקס חליצה שבמהלכו האיש ננזף על שאינו בונה “אֶת-בֵּית אָחִיו” והאלמנה מותרת לכל איש (שם, 10-9).

[4] משפט זה מבוסס על הנחת היסוד שהמסורות שהיו נהוגות בתקופת המקרא וההיגיון שעמד מאחוריהן זהה למנהגי התקופה הפרה-תנ”כית, אך הדבר רחוק מלהיות ודאי. בהלכה היהודית המאוחרת יותר, הייבום הוחלף בטקס החליצה שבמהלכו האח החי מוותר על מחויבותו ומתיר את האלמנה לכל אדם.

[5] השוו לחוויותיהן של רבקה (בראשית כ”ה, 21) ורחל (בראשית ל’, 1) וראו הערותיי על כך בדבר התורה על חיי שרה.

[6] ביבמות ס”ד ע”ב רבי יהודה הנשיא פוסק שאישה ששני “אנשיה” מתו לא רשאית להינשא לאיש שלישי. שולחן ערוך, אבן העזר,הלכות אישות מסדירה פסק זה, ובאותה נשימה מדווחת על כך שגברים רבים מתעלמים ממנו: “רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם” (סימן ט’).

[7]  בניגוד לתאומים של רבקה – שהראשון שיצא מרחמה היווה מקור לצרות כל ימי חייו, פרץ, התאום שמתפרץ החוצה ראשון, מהווה חוליה חיובית בשלשלת הברית, כמו גם זרח, אחיו.

[8] בדיאלוגים הבין-דתיים שאני מנהל ומשתתף בהם, תמיד חיפשתי דרכים להדגיש את הערכים הייחודיים של היהדות ותכופות התמקדתי בניגוד שבין הגיבורים הפגומים של המקרא (יעקב, יהודה, יוסף, משה, דוד וכו’) לבין העמדה הנוצרית כלפי גיבורים אידיאלים, המעוצבת על פי המודל הקדוש ונטול הרבב של ישו. שאלת המחץ שלי – איך בעצם מביאים לעולם את הגיבור האולטימטיבי שהוא המשיח – זוכה תמיד לתגובות רבות. על פי המסורת הנוצרית, המשיח יהיה כליל השלמות ונקי מחטאים ומסקס. ישו הוא תוצר של לידת בתולין בעוד שאמו, מריה, הרתה לרוח הקודש (נקי מהחטא הקדמון). לעומת זאת, כיצד ייווצר המשיח היהודי? מגילוי עריות הלום יין ומזנות!

או אז אני פורש את משנתי על היהדות. דמיינו לרגע מושיע יליד העולמות העליונים שלא טעם חטא ולא חווה על בשרו את הדם, היזע והדמעות שבדיכוי הגשמי. אם יגיע אותו משיח לכדור הארץ, הוא ייסוג לאחור וישוב לשמי מרום כבר בפעם הראשונה שייתקל באכזריות, סבל וכאב על פני הארץ. לעומתו, משיח שנולד משושלת של ניצולי חורבן והרס שהתעקשו להדוף את ניצחון המוות וקטיעת השושלת, גדל במציאות של חברה אכזרית ומרושעת ונולד מתוך הזדווגות מוכתמת בחטא אך חפצת חיים, יהיה מסוגל להתמודד ולשחות בטבעיות בים הרוע שייתקל בו. הוא. היא פשוט יפשילו שרוולים ויתחילו לעבוד לתיקון עולמנו השבור.

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

פרשת משפטים | הר׳ אביטל הוכשטיין

את העקרון “אחרי רבים להטות”, חז”ל לומדים מפרשתנו, פרשת משפטים. הר׳ אביטל הוכשטיין מזהה שחז”ל השמיטו מילה מאוד חשובה בפסוק. על ידי חיבור בין דברי חז״ל לפשט היא מציעה לנו לבחון מחדש את היחס שלנו לדעת הרוב.

סגירת תפריט