ג׳ באייר תשפ״א

וירא: עם אלוהים בזירת האיגרוף

מאת   •  5 בנובמבר 2020  •  תנ״ך

For English click here

עם אלוהים בזירת האיגרוף[1]

תרגום: עליזה רז-מלצר

I.

לאורך השנים הרבות שבהן אני נוטל חלק בדיאלוגים בין דתיים, כאשר אני מספר כי ההיסטוריה היהודית רוויית פולמוסים בין אלוהים לאדם בחסות חוקי הברית – כמו מעשה אברהם בפרשתנו – רבים הנוצרים שמזדעזעים ורואים בכך חוסר כבוד וזלזול בפער המעמדות שבין מלכות אלוהים הנפילית לאדם הקטן.

ואמנם, קיימים ביהדות טקסטים המדגישים את אפסותו של האדם וחוסר המשמעות שלו לנוכח גדלותו של אלוהים, כמו לדוגמה הפיוט ״ריבון האלוהים״ שנאמר בשחרית של יום חול ובתפילות הימים הנוראים: ״מה נאמר לפניך, ה’ אלוהינו. הלוא הגיבורים כאין לפניך . . . . וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל.  כי כל מעשיהם תוהו . . . . כי הכול הבל״. ואף על פי כן, שוויון יחסי בין הצדדים ותקשורת חופשית הם נגזרות משמעותיות של קיום הברית.

סולובייצ׳יק מביע את מאזן המעמדות בניסוח מודרני: ״הוא [אלוהים] מתחבר אל האדם והוא שותף לקיומו של בעל הברית. . . . שיתוף האלוהים והאדם חיוני הוא לקהילת הברית, כי עצם הצידוק של הברית מבוסס בעקרון המשפטי-ההלכתי של משא ומתן חפשי, קבלת אחריות הדדית של מחוייבות, והכרה מליאה של זכויות שוות לשני הצדדים המתאגדים בברית . . . .״ בנוסף, אומר סולובייצ׳יק, התוצר הוא ״החוויה הפרדוקסאלית של חירות, הדדיות, ו’שוויון’ בעימות האישי עם האלוהים…״ ֿ[2]

מתוך עיקרון זה צמחה מסורת יהודית מפוארת של וויכוח  עם האל עד כדי עימות והטחת ביקורת. בפרשת וירא אברהם מתחיל את המורשת, ובהמשך יאמצו אותה גם משה, ירמיהו ודמויות נוספות מהתנ”ך. מסורת זו מופיעה גם בתלמוד,  בקינות וברשומות מימי הביניים, ועד למחלוקת המתמשכת של אלי ויזל עם אלוהים סביב השואה.[3]

שימו לב לפרדוקס. היהדות חינכה את העולם לאמונה באל אחד, יישות שהיא מעבר לתפיסה אנושית ולשליטתה. הרמב”ם מסביר שאינסופיותו של האל גורמת לכך שכל הגדרה אנושית שלו תהיה מסולפת היות שהיא מבוססת על יכולת מצומצמת של בני תמותה להבין ולתפוס את הטבע שלא ניתן להגדרה  של אלוהים.

ואף על פי כן, המסורת היהודית מתעקשת על כך שהאלוהות האינסופית – זו שהיא מעבר לגבולות התפיסה האנושית והידע, ואחראית על כל הייקום הגדול – דואגת גם לבני האדם. האל מונע מאהבה והוא מחפש ליצור איתנו יחסי שותפות במטרה לתקן יחד את העולם. אף על פי שההתגלות היא אינסופית, היא תפורה למידותיה של התבונה האנושית. וכשאלוהים בא בברית עם בני האדם, הוא מגביל את עצמו עוד יותר במטרה שיהיה פנוי, נגיש ובר התייחסות. בזוגיות מסוג זה נמחקים פערי הכוח והדרגה וברגע האמת מדברים השותפים מלב אל לב.

המסר שמתקבל מאלוהים הוא שהאדם העומד בצל השכינה הוא צלמו של אלוהים: בעל ערך אין סופי, שווה לכולם ומיוחד במינו, ועליו להתנהג בהתאם. זהו רצון האל, לא ציות עיוור או קבלת הדין בהכנעה. מסיבה זו השותף האנושי חש כי מותר לו גם להתנגד, לחרוג מכללי שיח התקינות הפוליטית, , לא להסכים מיד. אברהם מטיח כלפי אלוהים דברי אמת, ובמקרה זה גם צדק, משום שהוא קיבל הזמנה לעשות כן (בראשית י”ח, 17) ואף כי הוא חוזר ואומר שאינו ראוי להיות בדין ודברים עם אלוהים, בפועל הוא מנהל משא ומתן כשותף שווה לכל דבר ועניין.

בדומה לכך, כאשר אלוהים מספר למשה על תוכניתו להעניש את בני ישראל על חטא העגל הוא מבקש “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל [במקומם]” (שמות ל”ב, 10). חז”ל מפרשים את המילים “הניחה לי” כהזמנה להבעת עמדה,[4] וכשמשה מתווכח עם אלוהים מתוך אכפתיות ודאגה לאחר, מתוך חירות ומחויבות ליעדי הברית, הוא – בן האנוש – הופך לשותף של ממש בהחלטה, ובני ישראל ניצלים מכליון.

מסתבר שזרועותיהם של אברהם ומשה ארוכות דיין כדי להתמודד עם אלוהים בזירת האיגרוף, כשהערכים השולטים בכיפה הם חירות האדם, כבוד האדם ושוויון. בעיניי, זוהי דרכה של התורה לאשר לשותפים לברית – כלומר, לנו – לעדכן פרקטיקות דתיות כך שיגיעו למיצוי מקסימלי של ערכי אהבה, כבוד ושוויון, כמו בשיפור היחס ההלכתי כלפי אוכלוסיות נשים, נכים, להטב”קים ולא-יהודים.

לו רק הייתה הפרשה מסתיימת שם…

 

בבת אחת עושה פרשת וירא תפנית חדה וחושפת את הסתירה הגדולה ביותר לכל מה שנכתב לעיל. האל אשר בחר את אברהם מתוך מחויבות משותפת ל”צדקה ומשפט”, מצווה עליו להקריב על הר גבוה את בנו התמים, הבכור לבית שרה.

איזה פיצול קיצוני בין דת ומוסר! ההוראה נוגדת לא רק את ערכי הברית אלא גם את שבועת הברית לאברהם. ואברהם – גיבור העלילה שרק לפני שלושה פרקים התעמת עם אלוהים וניהל איתו משא ומתן להצלת אנשי סדום כשווה בין שווים, פשוט מקבל את הדין בלי לומר דבר. ציות עיוור. במשך שלושה ימים הולכים אברהם ויצחק יחדיו אל היעד הסופי בלי להוציא הגה. אם כבר מדברים על ערך האדם, הורה המצווה להרוג את בנו יקירו כדי להיות “ראוי” לקשר עם אלוהים חווה השפלה ופגיעה אנושה בכבודו.

עשרות שנים של עיסוק בסתירה זו הובילו אותי לפרשנות היחידה שמניחה את דעתי.[5] עקדת יצחק היא למעשה סירוב לקבל קרבן אדם. ברגע האחרון נאמר לאברהם “אל תשלח ידך אל הנער” (בראשית כ”ב, 12). אך בתקופת התנ”ך, תופעת הקרבת ילדים הייתה נפוצה. לימים כתב הרמב”ם שהעלאת קרבנות אדם הייתה רחבת היקף ומוטמעת תרבותית עד כדי כך שלא ניתן היה לדמיין פולחן דתי רציני שאינו כולל קרבן (מורה נבוכים, ג, 32), כמו כן, בימי חייו של אברהם אבינו, הקרבת ילדים נתפסה על ידי רבים כמעשה של מסירות דתית נעלה (לעיתים אני תוהה אם הקונצנזוס הזה עיצב – או עיוות – את יכולת ההבנה של אברהם, עד שהיה סבור כי אלוהים ציווה עליו להעלות באמת את בנו לעולה).[6]

איך יכול האל להרחיק את היהדות מפולחן קרבנות האדם כאשר האמונה ביעילותו היא כל כך גורפת? נראה שהדרך הטובה ביותר להעביר את המסר ולרוקן את הטקס ממהימנותו היא להורות לאברהם -אב הטיפוס של הברית המונותאיסטית, לבצע אותו, ובמשך שלושה ימים להעביר אותו את כל שלבי הטקס אחד לאחד עד שיגיע לרגע השיא. בשלב זה שבו כל הצופים מעורבים ויודעים כיצד הסצנה עתידה להסתיים, קוטע אלוהים את המהלך וקורא לאברהם לא לפגוע בנער.

רגע ההיפוך בנקודת השיא יחולל את הדיסוננס המקסימלי כלפי תקפותו של המנהג להקריב ילדים, ובעתיד לא ניתן יהיה להכחיש שברגע האמת, כאשר העולם כולו היה שותף לדעה שזוהי הרמה הגבוהה ביותר של עבודת האל, יצאה בת קול משמים ושללה אותה מכל וכל. כך שהעקדה איננה סיפור של התמסרות טוטאלית לעבודת האל אלא דחייה טוטאלית של מודל הקרבנות שבחסותו האדם מקריב הכל – ובכלל זה את המוסריות והרגש האנושי, למען רצון האל.[7]

 

III.

אז למה פרשנות זו אינה מספקת את כמיהתי התיאולוגית לאל שמבקש ליצור עם בני האדם יחסי אהבה ללא מטרות רווח, בניגוד ליישות הדורשת ציות עיוור ואיון עצמי? התשובה היא שאני עדיין נאבק עם עצמי בנסיון ליישב את התנהגותו של אברהם במהלך שלושת ימי ההליכה אל הר המוריה. לפי הטקסט המקראי, נראה כי אברהם פשוט היה מוכן להקריב את בנו יחידו אשר אהב. כשאני שומע את תקיעות השופר בראש השנה ומתפלל לאלוהים שירחם עלינו “כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים” אני חושב על אברהם ונחרד. איך יכול היה אברהם להרגיש אהבה כלפי בנו ובכל זאת להמשיך בצעידתו לעבר הר המוריה?

המסקנה שלי היא שאם לא נוכל לקבל מאלוהים הוראה ששוברת את המצפן המוסרי שלנו או מרסקת את ליבנו, הרי שמושכות הריבונות נתונות בידי ההיגיון והלב. ההיגיון והלב הם האלוהים, אנחנו האלוהים ובידינו היכולת לחרוץ בין טוב לרע. וזו בעיניי נקודת הכשל: המוחלטות והסופיות של מהלך השוויון בין האדם לאלוהים. בנושאים הקשורים לתורה, אלוהים רוצה שנעשה שימוש בחירות/היגיון/מצפון. חובה עלינו להקשיב לקול ההיגיון יותר מ-99% מהזמן גם אם זה ידרוש מאיתנו להתייצב מול אלוהים או להתנגד לפרשנות מקובלת של התורה. חובה עלינו להפעיל את כוח השיפוט ולהבין את הציווי האלוהי באופן שהוא מתיישב עם כבוד האדם וערכי מוסר, ולקרוא עליו תיגר כשהוא סוטה מדרך המוסר. אבל פעם בחיים? או במילניום? או בנצח? נזהה את דבריו הבלתי נשלטים של האל – דברים שינתצו את מערכת הערכים שלנו או ישברו את לבנו – ועדיין יהיה זה הדבר הנכון לעשות.

רגע כזה הוא אפשרי רק אם הוא מתרחש במסגרת של קשר ישיר עם אלוהים, כמו שהיה לאברהם, ולא מטעמה של מסורת שעברה בירושה או טקסט שמילותיו הן סמכות עליונה. אברהם זיהה את הרגע למרות שההוראה עמדה בסתירה מוחלטת לכל מה שהרגיש והאמין.

אנו לומדים מסיפור העקדה שעלינו להיות מסוגלים להכיל את הרגע החד-פעמי שבו מיטשטשים כללי ההיגיון והמוסר. אבוי לנו! כי כל כך קל וכל כך סביר להיקלע לרגע של שיפוט מוטעה שיחריב את כל מה שאנו יודעים על אלוהים ומה שאלוהים רוצה מאיתנו.

אני נשאר מחויב להמשיך ולהשמיע את קול המצפון גם בהתעמתות עם האל, אך גם מכיר בכך שישנה רמה נדירה ונשגבת שבה כל תבניות המחשבה שלי לא יכולות לה והערכים שהאמנתי בהם הופכים בלתי רלוונטיים. מדי שנה בשבת וירא ובראש השנה כשאנו קוראים את פרשת העקדה אני מתפלל ביתר שאת שלעולם לא אתקל ברגע כזה. אני לא חושב שאוכל לעמוד בו.

 

[1] הכותרת המקורית של המאמר  Your Arm’s Too Short to Box with God – is it not? – מתייחסת למחזמר גוספל אפרו-אמריקאי שעוסק בשליח הנוצרי מתי. לא צפיתי בהפקה ואיני מחסידי הבשורה על פי מתי (שמכיל אמירות אנטישמיות קשות אף כי נכתב על ידי יהודי). אף על פי כן, כאשר נתקלתי בכותרת “ידך קצרה מלהתאגרף עם אלוהים” בלט לעיניי ההבדל בין הנחות היסוד הנוצריות ליהודיות בהקשר של העמידה האנושית החלשה אל מול העוצמה האלוהית. בפרשת וירא מכונן כבוד האדם, האינטימיות ואף השוויון בין האדם ואלוהים הבאים בברית.

[2] מתוך איש האמונה הבודד. מן המרכאות המקיפות את המילה ״שוויון״ ניתן להבין שלא נוח לסולובייצ׳יק עם ההשוואה בין האדם לאלוהים בברית (שהוא עצמו יצר).

[3] בין היתר, משה רבנו (שמות ל״ב: 14-11, 32-31); ירמיהו (ירמיהו י״ב: 1 ואילך), איכה (פרק ג׳); תלמוד: ״מי כמוך באילמים״ (במקום ״באלים״); התלמוד במסכת גיטין (נ״ו ע״ב); אלי ויזל ביצירותיו הלילה, שערי הלילה, המשפט של אלוהים ורבים אחרים שקצרה היריעה מלצטט. וראו אנסון לייטנר Arguing with God: A Jewish Tradition, ודב וייס,  Pious Irreverence: Confronting God in Rabbinic Tradition על מסורת הפולמוס עם האל.

[4] שמות רבה כ”ב, ט; רש”י (ל”ב, י).

[5]  קצרה היריעה מלפרט את כל הפרשנויות וההסברים האפשריים. אזכיר רק את פרשנותו של דוד הרטמן על עמדתה הדיאלקטית של התורה והוא חוקר את המתח שבין “טענה מול הכנעה”( “assertion versus submission”) בספרו מסיני לציון: חידושה של ברית, פרק ב’.

[6] המדרש בבראשית רבא (נ”ו, 8) גורס שאברהם לא פירש נכון את הציווי. ור’ גם רש”י למילה “והעלאהו”  (בראשית כ”ב, 2).

[7] למען האמת, המסר לא הופנם במלואו. במלכים ב’ מסופר כיצד מישע מלך מואב שעמד להפסיד לצבאות ישראל, יהודה ואדום הקריב את בנו, יורש העצר, לאל כמוש, מעשה ששחרר “קצף גדול” והסיג את המלכים ממואב. גם בספר ירמיהו מסופר כי בני ישראל הקריבו את בניהם לבעל מתוך מחשבה שכך הם משרתים את האל ברמה הגבוהה ביותר, אך האל המזועזע מתנער מהמנהג “לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ” ומדגיש שזהו מעשה “אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי” (ירמיהו, ז, 31).

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

פרשת צו: האם אלוהים חפץ בקרבנות?

For English click here תרגום: עליזה רז-מלצר פרשתנו ממשיכה לעסוק בתורת הקרבנות, בהוראות הפעלה לכהנים ובתיאור טקס הקדשת הכהנים לעבודת המשכן. כל חלק פותח במילים

סגירת תפריט