For English click here
תרגום: עליזה רז-מלצר
בפרשת וארא תהליך היציאה ממצרים מעלה הילוך. בסיום המותח של פרשת שמות, משה מיואש מן האדישות שמגלים העבדים העבריים ביחס לחירותם הקרבה. הוא מזדעזע מהידוק החבל על צווארם וההחמרה בסבלותיהם מצד פרעה שפועל כדי להרוס את היוזמה של משה (שמות ה, 6 – ו, 1). תגובתו האלימה של הרודן נובעת מכך שאינו מבין עדיין שההתערבות האלוהית בהיסטוריה מסמנת קץ לכוח אנושי מוחלט ובלתי מעורער. פרעה עדיין סבור שהוא אלוהים. לכן ממטיר האל על מצרים עשר מכות המרופפות בשיטתיות את סמכותו של פרעה, מחבלות ביהירותו ושוברות את רוח העם המצרי.
אך קודם לכן מצהיר האל על הגאולה בארבע לשונות פעילות: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם [הברית]”… (שמות ו, 7-6).
יש המפרשים את ארבע לשונות הגאולה כסמל לארבעת השלבים הפסיכולוגיים שעבד צריך לעבור כדי להשתחרר באופן אמיתי. "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" – לחתור תחת העליונות הבלתי מעורערת של האדון, שגם הוא וגם העבד הפסיבי רואים בה עובדה מוגמרת. כאשר סמכות האדון נשברת, יוכל העבד להרגיש את חוסר הצדק ועוולות השעבוד.
"והִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" – לחדול מעבודות הפרך ולעבוד מבחירה ותמורת שכר הולם. העבדות מקבעת בקרב העבדים תחושה מהותית של נחיתות וכניעות. מניעת עבודות מסוג זה מפעילה תהליך של יציאה לעבודה חופשית, כלומר – עבודה שמתבצעת רק לטובת מטרות מכובדות שנבחרו אישית.
״וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" – ההתערבות הגלויה של השכינה מסמנת לבני האדם להרחיק את עצמם מיחסים של התעמרות ולא לציית לחוקיהם. העבד המשוחרר יציית מעתה ואילך רק לבני אדם אשר מחקים את אלוהים בהיותם סמכות הוגנת אשר מכירה ומכבדת את כבוד הפרט, את חירותו ושוויונו.
״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" –השגת חופש במלוא מובן המילה. חירות אינה מתאפיינת באי-ציות או היעדר מחויבות להשגת מטרות נשגבות. למעשה, ללא כפייה מחוץ, תחושת החירות מאפשרת לאדם לבחור בעצמו.ה את מטרת העל שתעניק משמעות וערך לחייו.ה.
המסורת היהודית מציינת את ארבעת שלבי הגאולה בפולחן טקסי. בסדר פסח המנהג הוא לשתות ארבע כוסות של יין כנגד ארבע לשונות הגאולה.[1] במובן מסוים, אקט זה מהווה שחזור של הטיפוס ממצולות השעבוד אל רקיעי היצירה של עם שזכה בחופש פנימי והוא מוכן ומזומן לצאת אל חיים של חירות.
אך בקריאה מעמיקה יותר של פרשת השבוע נחשפת בדברי האל לשון חמישית של גאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ" (ו, 8) שתהיה מולדתו של העם היהודי ומורשתו. זהו שלב חיוני בתהליך היציאה לחירות, בין היתר משום שהוא מקיים את הבטחת הברית שניתנה לאבות, זו אשר קובעת כי ארץ כנען תהיה מולדתם של עם ישראל, מצע לשגשוגם וצמיחתם.[2] אך הרעיון העמוק יותר הוא שההפיכה לאדם חופשי אינה מושגת רק בהיעדר אדם המחלק פקודות בסביבה הקרובה או בחופש לקבל החלטות משמעותיות. כדי לרכוש חירות מלאה צריך בית – מקום שבו הקיום הוא מכוח הזכות וכבוד האדם אינו תלוי ברצונות של אחרים ובחסדיהם. כך אני חופשי.ה לעצמי, חופשי.ה לדעת את רצונותיי ולפעול להשגתם בלי לחשוש מאחרים. בתנאים הללו, המעשים שלי משקפים את הבחירות שאני מקבלת על עצמי מתוך מצב של חירות. משם כל פעולה שנעשית בחיי – אפילו כשמדובר בקבלת אחריות על משהו – מאששת ומחזקת את רוח החירות הפנימית-אישית שלי.
מדי שנה, מנסים עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם להגר ממקום אחד לאחר, תוך עמידה בסכנות ובמחירים כבדים, כדי למצוא חיים טובים יותר לעצמם ולבני משפחותיהם. הם מחפשים בית – מקום בו ישנם חירות ובטחון אישי. אין כמעט זרם ששוטף לאחור וחוזר אל חברות דכאניות או מקומות בהם זכויות הפרט מעורערות. שיאו של תהליך ההגירה הוא בהשגת אזרחות – הזכות להיות ולחיות במולדת.
התיאורים המקראיים מציגים את חיוניותו של שלב הגאולה האחרון – הקמת ארץ מולדת. כשבני ישראל החופשיים צועדים במדבר, קצב ההתקדמות מואט בכל פעם שנרשמת נסיגה לפסיכולוגיה של עבד במצבים מורכבים שהם מגיבים אליהם באי-לקיחת אחריות,[3] האשמת האחר במקום לפעול לשינוי ותיקון [4] ובוויתור מיידי אל מול אתגרים וקשיים. [5] אפילו הדור הבא לא השיג חירות מוחלטת עד שלחם על ארץ מולדת ובהמשך גם בנה אותה. ניתן לערוך השוואה לחוויות של אפרו-אמריקאים בארה"ב. הנשיא לינקולן העניק להם עצמאות ועיגן אותה בתיקון ה-14 לקונסטיטוציה האמריקאית. אך הם כמעט לא קיבלו הזדמנות לבנות בית חופשי, מקום עם זכויות והזדמנויות שוות. האפליה המתמשכת, העבדות-למחצה שהתבטאה בכך שלא קיבלו בעלות על אדמות ועבדו בשטחים מוחכרים, ההשפלה השיטתית שנגזרה מחוקי ג'ים קרואו, היעדר גישה לחינוך מעצים והיעדר בטחון אישי גורמים לכך ששרידים פסיכולוגיים מחיים של עבדות ממשיכים לפגוע בקהילות ובמשפחותיהן.
החשיבות של ארץ מולדת מגולמת במסורת סמלית שתועדה בתלמוד והייתה נהוגה עד ימי הביניים – כוס חמישית של יין בליל הסדר, [6] כדי לחגוג את ההבטחה האלוהית "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ". אך המנהג לא התקבע בהלכה היהודית והוא הלך ודעך. אולי המצב הגלותי של העם היהודי הקשה על ההתמודדות עם הפצע השותת והמנהג היה עלול אף להרוס את שמחת הסדר.
עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הרב מנחם מ. כשר (1983-1895), תלמיד חכם שעסק בכינוס של ספרות חז"לית, ערך הגדת פסח ישראלית[7] שבה הציע לאמץ את מסורת הכוס החמישית בליל הסדר, זכר להבטחה החמישית של אלוהים לעבדים העבריים אשר מתגשמת בימים אלה בעצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. למרבה הצער, הצעתו של כשר לא זכתה לתמיכת הממסד הרבני ולא הייתה לה תהודה. במשפחתנו, הרעיון המרגש הטמון בבסיס הכוס החמישית הוא חלק בלתי נפרד מסדרי הפסח שלנו.
כעבור שבעים שנה, הולך ונעשה יותר ויותר ברור שיצירת מדינה יהודית ודמוקרטית – בית שבו ניתן לחיות בגלוי כיהודים מכוח הזכות – השפיעה על יהודים מרחבי העולם. במידה רבה, המודל הישראלי מזין את רעיון היהדות שמתקיימת בחופשיות ברחבי העולם ולא רק בישראל. עלינו לאמץ את מנהג הכוס החמישית בליל הסדר כדי להביע הערכה על כך שאנו חיים בעידן של ריבונות יהודית וכבוד. אך לא רק שהשתחררנו לחלוטין, ריבונותנו המחודשת מעניקה משמעות חדשה למילים "לעולם לא עוד" – אם תיקרא תיגר על חירותנו, נוכל לעמוד איתנים על הגנתה.
[1] המנהג לשתות ארבע כוסות בליל הסדר מצוין לראשונה במשנה (פסחים י, 1) ומתוארך לתחילת המאה ה-3 לספירה. המקור הראשון שמקשר בין הכוסות לארבע לשונות גאולה בפסוק זה הוא התלמוד הירושלמי בסוף המאה ה-4 ועד לתחילת המאה ה-5.
[2] השוו לאברהם: בראשית ט"ו, 21-18; י"ז, 7-8; יצחק: בראשית כ"ו, 4-3; יעקב: בראשית ל"ח, 12.
[3] לדוגמה: שמות ט"ו, 25-23 ובמדבר ט"ז, 7-6.
[4] לדוגמה: שמות ט"ז, 4-2 ובמדבר י"א, 7-4.
[5] לדוגמה: שמות י"ד, 12-11 ובמדבר י"ד 4-1.
[6] ר' בבלי פסחים קי"ח ע"א. עוד רקע היסטורי על הכוס החמישית ניתן למצוא בהגדת שכטר (מהדורה II, ירושלים: 2009), יהושע קולפ, ע"ע 175-176.
[7] הרב מנחם מנדל כשר, הגדת פסח ארצישראלית (1976).
