ג׳ באייר תשפ״א

שמיני: כשרות, אכילה כפעולה של בחירה בחיים

מאת   •  8 באפריל 2021

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

 

פרשת שמיני כוללת אחד מתוך שני מקבצי הלכות מקראיות הקובעות אלו בעלי חיים, ציפורים ורמשים נחשבים לכשרים ומותרים לאכילה ולהיפך.

שמירת כשרות היא אחת המסורות המגדירות את הדת היהודית. לאורך מאות שנים נשמעות ביקורות על הרעיון העומד בבסיסה. המלעיזים מבטלים את הלכות כשרות בטענה שהן מבטאות “יהדות מהבטן”. גם הברית החדשה מביעה עמדה בנושא כשהיא מצטטת את ישו שאומר כי “לֹא הַנִּכְנָס אֶל־הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם כִּי אִם־הַיּוֹצֵא מִן־הַפֶּה הוּא מְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם”.[1] רוחניות אמורה להיקשר לטיפול וטיפוח של הלב והראש והכוונתם למטרות ראויות, לא להשבעת התיאבון או לסיפוק הזנה.

אני חולק על גישה זו. הלכות כשרות מהוות פרדיגמה יוצאת דופן של החזון הרוחני על עולם אידיאלי (אולטימטיבי) כפי שהתורה רואה אותו וכיצד יש לחיות בינתיים במציאות עכשווית בשעה שמתחזקים סטנדרט גבוה יותר בדרך לתיקון עולם סופי.[2] הנחת היסוד העומדת בבסיס פרשנותי נוגעת לדת היהודית: היהדות מחנכת אותנו כי הערך החשוב ביותר הוא החיים עצמם ושבני אדם נקראים להצטרף לשותפות ברית עם אלוהים ולקדש את החיים.[3] כבר בעולם האמיתי, העכשווי, עלינו לפעול כדי לחיות את החיים במלואם ולעבוד למען קיום מכובד של כל צורות החיים בטבע ובחברה והכרה בערכן. ולבסוף, בכל אופני ההתנהגויות האנושיות בחיים נעשית בחירה בין חיים למוות ובני האדם נקראים לפעול למען מקסום החיים ומזעור המוות בכל מעשיהם.

אכילה היא הכרעה ברורה בין חיים למוות. אם לא נאכל – נמות. אך הבחירה מה לאכול וכיצד להכינו עשויה להגדיל את מנת החיים או מנת המוות בשעת האכילה. מסיבה זו, התורה מסדירה את ענייני האוכל והכנתו ומקנה לחוויית האכילה ביטוי לבריאות מקסימלית וכבוד לחיים.

למעשה, האידיאל המקראי הוא צמחונות, כלומר שאנשים לא ייאלצו להתקיים על ידי הריגת חיות אחרות בעלות תודעה. בתיאור גן העדן נאמר כי לא רק בני אדם הם צמחונים אלא גם כל היצורים החיים: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע . . . . וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה…” (בראשית א; 30-29). ישעיהו אומר כי בעידן המשיחי, כשהעולם יהיה מתוקן לחלוטין, לא רק בני האדם יהיו צמחונים אלא גם החיות: “וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ . . . . וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו . . . . וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן”. (ישעיהו י”א; 7-6)

אך בעולם האמתי ובמציאות העכשווית התורה צועדת צעד לאחור ומתפשרת עם המצב האנושי. לאחר המבול אלוהים מחליט לחיות לצד לקויות אנושיות, להתפשר במקום לכפות סטנדרטים אידיאלים, ולעבוד ביחד עם בני האדם על תיקון הדרגתי של העולם עד לשלמותו הסופית.[4] היות שבני אדם זקוקים לחלבונים מן החי ובהנחה שציד חיות חיוני להזנתם, אלוהים מתיר להם לאכול בשר (בראשית ט, 3-2).

הרשות לאכול בשר היא פשרה החותרת תחת קדושת החיים ולכן מוטלות עליה מגבלות. שימו לב כי הלכות כשרות עוסקות במגבלות על אכילת בשר. ירקות ומזונות המכילים מינרלים הם כשרים לכל אדם. ההלכה הראשונה של הכשרות מוטלת על כל בני האדם ולא על היהודים בלבד: איסור גורף כלל-אנושי על אכילת דם. הדם נאסר לאכילה משום שהוא נחשב לכלי הנושא את החיים.[5] ציות לאיסור אכילת הדם הוא הכרה של האנושות בכך שבמצב האידיאלי לא נכון להזין בני אדם על ידי המתת בעלי חיים אחרים. אנו אוכלים את הבשר אך לא את הדם, משום שהחיים אינם בבעלותנו. החיים שייכים לאלוהים. איסור זה משיב על כנו משהו מרעיון קדושת החיים שהתערער עם קבלת הרשות לאכול בשר. איסור זה מהווה צעד של התרחקות ממציאות עכשווית פגומה לעבר השלב הסופי שבו החיים יחזרו למצב של חסינות ועליונות.

כאשר היהודים באו בבריתו של אברהם (ובהמשך במעמד הר סיני), הם התחייבו לסטטוס אוונגרדי-חדשני – מעין “שותפים מובילים” בברית האוניברסלית עם האנושות. כשאנו לוקחים על עצמנו אורח חיים בעל סטנדרטים גבוהים יותר אנו בעצם מתחייבים להשקיע יותר בעידוד התנהגויות המכוונות להטבת העולם ולהבאתו לשלב הסופי, ולכן הלכות כשרות מטילות הרבה יותר מגבלות ואיסורים על אכילת בשר. ושוב – אין כל איסורים ומגבלות על אכילת ירקות או מוצרים המכילים מינרלים. גם כשהיא מתירה אכילת בשר, התזונה היהודית שואפת להעלות מודעות לערך קדושת החיים על פני תרבויות סובבות.

המגבלות הנוספות כבר מכוילות לרמה של בעלי החיים הנאכלים. צורות חיים פחות מפותחות (שנוצרו בשלבים מוקדמים יותר של הבריאה) נושאות עימן פחות מגבלות ואיסורים. דגים הם צורת החיים הנמוכה ביותר המותרת לאכילה, ויש עליהם מגבלה אחת בלבד – מותר לאכול דגים רק אם מדובר במין המתאפיין בסנפיר וְקַשְׂקֶשֶׂת (ויקרא י”א; 12-9).[6]

צורת חיים גבוהה יותר היא עופות, וכדי לאכול אותם יש לציית לשתי מגבלות כלליות. האחת נוגעת אף היא לצמצום מיני העופות המותרים לאכילה. התורה אינה נותנת סימנים לזיהוי זנים כשרים (כמו סנפיר וקשקשת אצל דגים).[7] אך בדיון התלמודי חז”ל מציינים סימן אחד לפסילת כשרותם של עופות: אין לאכול עופות דורסים שקיומם תלוי בציד של עופות אחרים ובעלי חיים קטנים מהם.[8] מעצם העובדה שזהו מין המתקיים מהריגה הוא אינו כשיר למאכל של מי ששואף לרומם את ערך קדושת החיים.

המגבלה השניה על אכילת עופות היא הליך השחיטה, הכולל חיתוך וריד הצוואר והוושט בסכין מושחזת (בעלת להב חדה וחלקה שמבצעת את השחיטה במכה אחת ישירה ולא בקרע הדרגתי). מכת הסכין קוטעת את זרימת הדם (והאוויר) למוח וגורמת לאובדן הכרה מיידי. במילים אחרות, יש להמית את העוף ביעילות וללא כאב. כשעוף מת כתוצאה ממכות, פציעה, רמיסה וכדו’ המוות שלו איטי יותר והסבל גדול יותר ולפיכך הוא אינו כשר למאכל. גם במקרה זה, תהליך הכשרת העוף נועד למזער מוות וסבל ובכך לרומם את ערך החיים גם בעת אכילתו.

הרמה הגבוהה ביותר של צורת חיים המותרת לאכילה היא הבהמה. במקרה זה ישנם שלושה איסורים כלליים המגבילים אכילת בשר. האיסור הראשון מתייחס שוב למיני הבהמות השונים. המותרים לאכילה הם אך ורק בעלי חיים שמעלים גרה, מפריסים פרסה ושוסעים שסע, ולא רבות החיות שנכללות בקטגוריה זו. ידוע לנו כי העלאת גרה (האוכל מגיע לתוך קיבה מיוחדת והחיה מעלה אותו שוב ללעיסה עד לעיכול) מאפיינת חיות הניזונות מצמחים בלבד, שהם קשים יותר לעיכול. מכאן למדים שכל החיות הכשרות הן לוחכי עשב: הן אינן טורפות ואינן צדות.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע דווקא חיה שוחרת שלום וצמחונית מיועדת לאכילה? איזה מין גמול הוא זה לחיה שניחנה בטבע עדין? אחת האפשרויות היא המסר המקראי העמוק, שאדם מושפע מהותית וזהותית מהמזון שבא אל פיו. באכילת חיות טורפות אנו מחדירים אגרסיה פיזיולוגית ו/או פסיכולוגית אל גופנו.

המגבלה השניה על אכילת בעלי חיים היא שחיטה שתגרום למוות מהיר ונטול כאב ככל האפשר.[9] כדי להתגבר על הקושי בשחיטת החיות הגדולות פותחה שיטת “תלייה בהכרה”. חלק מן הפרוצדורות הללו היו כרוכות בהסבת כאבים ונזקים לחיות ולכן משחטות כשרות עברו לעבוד בשיטות הומניות יותר. היו משחטות מסורתיות יותר שהתקשו לבצע את המעבר ובכך הטילו צל על שם השחיטה הכשרה. כך או אחרת, הלכות שחיטה מבטאות כבוד כלפי חייהם של חיות ושאיפה לצמצם את כאבן.

המגבלה השלישית על אכילת בשר מן החי מתייחסת לאופן הכנתו. גם כשהבשר נשחט כהלכה אסור לערבב או לבשל (או להגיש) אותו עם חלב. הסמליות ברורה. המאכל הוא בשר של חיה מתה. חלב הוא המקור לתזונת כל חי, במיוחד חלב אם.[10] הגישה ההלכתית יכולה להסתכם בקביעה כי חיים הם חיים ומוות הוא מוות והם נעים בשני צירים מקבילים שאינם נפגשים לעולם. על פי יעקב מילגרום, המסורת מתנגדת לערבוב בין חיים ומוות, להתמזגות שמתרחשת באופן סימולטני. השותפים בברית מתבקשים לראות בחיים ובמוות כוחות בינאריים ומנוגדים ומצווים לא לטשטש את הגבולות ביניהם. ברגע שכל אחד מהם נראה בבהירות ובחדות, הברית מבקשת משותפיה “לבחור בחיים”.

שומרי כשרות מביעים את עליונות החיים בכל יום, בכל מגע עם אוכל, בכל ארוחה – בהימנעות מאכילה מתוך היסח הדעת, מכל הבא ליד או מכל אוכל בכל סטנדרט. המבחר המוגבל של הבשר הוא הכרזה על תנועה לכיוון אורח חיים צמחוני בעידן שבו בני אדם לא ישאו חרב זה על זה ולא על בעלי חיים.

נ.ב. העובדה שהלכות כשרות מאדירות את החיים ומביעות הכרה בעליונותם אינה מצדיקה קפיאה על השמרים. יש לעדכן את הלכות הכשרות בהתאם לסוגי האוכל שאנו אוכלים בימינו. רבים מוותרים על אכילת בשר מתוך הכרה במפגע הסביבתי העצום המתלווה לתעשיית הבשר, כך שהעת בשלה לעשות צעד נוסף לעבר הסטנדרט המשיחי. אסכולה חדשה של התנהגות (מחשבה) דתית המכנה את עצמה ‘כשרות אקולוגית’ קובעת מה מותר לאכול ומה אסור על פי הצרכים הסביבתיים. הלכות אקו-כשרות אוסרות אפילו על אכילת דגים כשרים כשמדובר בזן שבוצעו בו פעילויות דיג בהיקף מוגזם. בעיניי אלו הן תוספות מבורכות לתפריט הכשר. יש שרואים באקו-כשרות תזונה אלטרנטיבית שבבסיסה השאיפה להביא את החיים לרמה מקסימלית. אני רוצה להציע קריטריונים נוספים לקביעת כשרות: אוכל בריא (ללא סוכר או מלח), הקפדה על שכר הוגן ועל בריאותם של חקלאים, טיפול הומני בבעלי חיים החל משלב הגידול ועד למכירה ושחיטה. המודל הבסיסי נותר על כנו: הפיכת תהליך הכנת האוכל ואופן אכילתו לדרך חיים המעלה על נס את ערך קדושת החיים.

[1] הבשורה על פי מתי, ט”ו; הבשורה על פי מרקוס ז, 15. על פני מאות שנים עולה מעת לעת במקורות היהודיים עליונותה של התנהגות מוסרית/רוחנית. גם היהדות הרפורמית במאה ה-19 מהדהדת את הנושא במצע פיטסבורג שפורסם בשנת 1885: “כל החוקים התורניים הרבניים בנושאי מזון . . . . אינם מצליחים ליצור רושם של רוח קדושה כוהנית על היהודי המודרני…”

[2] את הרעיון הבסיסי של הלכות כשרות שמטרתן הבעת כבוד והערכה כלפי החיים למדתי ממאמר של יעקב מילגרום שנחשפתי אליו בשנות ה-60. לאורך השנים הוספתי גם מחשבות שלי בנושא. בפרשנותו לספר ויקרא, מילגרום מפתח השקפה זו ומוסיף אפיונים בהירים ומשכנעים להלכות הכשרות. (Milgrom, Leviticus, vol. 1, pp. 643-742)

[3] ר’ ספרי The Triumph of Life (בכתובים)

[4] רדברים שכתבתי על פרשת נח, “הברית

[5] הנימוק לאיסור אכילת הדם (כשהדימום אינו נעצר וגורם למוות) מופיע בויקרא י”ז, 11. תארו לעצמכם כמה שנאה ועיוות של המציאות נחוצים להאשמת יהודים ברציחת ילדים והכנת מצות מדמם, ולהכפשת דת שאוסרת מפורשות על אכילת דם.

[6] יעקב מילגרום מעריך נכונה (לדעתי) שסימני הכשרות של הדגים נועדו כדי לצמצם באופן משמעותי את מבחר הזנים המותרים לאכילה. (Milgrom, vol. 1, pp. 643-743, especially p. 6610)

[7] בהיעדר מאפיינים לעופות כשרים, שומרי כשרות נוהגים לאכול רק זני עופות שנחשבו לכשרים בדורות קודמים. כשיושבה ארה”ב התגלה זן חדש של עופות, הלא הוא תרנגול ההודו. העוף ה’חדש’ עבר תהליך ארוך שבו נבחן באופן מדוקדק ועמד במרכז דיונים הלכתיים. בסופו של דבר הוא זכה להיכלל ברשימת העופות הכשרים. נדמה לי שבחג ההודיה כדאי לאוהבי תרנגול הודו להביע תודה לממסד על הכללתו בפנתיאון העופות הכשרים המותרים לאכילה.

[8] משנה חולין ג, 6.

[9] בעשורים האחרונים ארגונים הפועלים להגנת בעלי חיים מביעים התנגדות לשחיטה כשרה ודורשים להמם את בעלי החיים לפני שחיטתם. רוב מוחלט של מקבלי ההחלטות בממסד הרבני פסל את שיטת ההימום משום שלא ניתן לדעת אם הנזק שנגרם לחיה בתהליך ההימום מותיר אותן בחיים או גורמת למותה ובכך פוסלת את השחיטה. תומכי השחיטה הכשרה טוענים כי היא מהירה ונטולת כאב (ונקודות כשל פוטנציאליות) בדיוק כמו שיטת ההימום. העובדה שהמאבק נצבע בגוונים אנטישמיים (בשנים האחרונות הצטרפו לשורותיו גם ארגונים אנטי-מוסלמים ואנטי-מהגרים) הותיר את הדיון פעור לרווחה במרכז הפולמוס הציבורי של אירופה המודרנית. אפשר לקוות שהאנטישמיות לא תהיה זו שתכריע בסופו של דבר וכי כל התקדמות בנושא תענה הן על הדרישה להקל על סבלם של בעלי חיים והן על שמירת חופש הדת.

[10] האיסור על ערבוב בין בשר לחלב מתבסס על הפסוק “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (שמות כ”ג, 19; כ”ד, 26; דברים י”ד, 21). מילגרום כולל איסור זה בקטגוריה שכותרתה “דיני הכשרות כשיטה אתית”. אף על פי שנראה כי הפסוק המקראי מתייחס לבהמות בלבד, עד לתקופה התלמודית כבר נכללו בו גם עופות.

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

סגירת תפריט