א. פתיחה
שני ילדים רבים במגרש המשחקים. הם נקראים לחדר המנהלת ונכנסים אחד אחרי השני לשיחה איתה. כשהמנהלת שואלת מה קרה עונה כל ילד בתורו: הכל התחיל כשהוא החזיר לי.
הבדיחה המוכרת מתמצתת ומזככת נטייה אנושית ידועה: הימנעות מלקיחת אחריות על ידי הטלת האחריות על האחר. אשר וסרטיל, בפירושו על התורה 'ברכת אשר' כותב על שניים מפסוקי פרשת השבוע:
"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי… הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי"(בראשית ג:יב-יג). זכורני כד הוינא טליא [כשהייתי נער] שמורינו הרב ר' יונה מרצבך זצ"ל – דרש מכאן על נטיית האדם לגלגל מעשיו הרעים על זולתו. ואכן דומה שבענין זה לא השתנה דבר מאז ראשיתו של עולם זה ועד ימינו אלה. (פרשת בראשית (ג:יב) תשמ"ט)".
***
סיפור בריאת האדם הוא גם הסיפור הראשון בו ישנם יחסים בין האדם לזולתו. הוא מלמד על תבניות התנהגותיות אנושיות בסיסיות. עיון בסיפור מלמד משהו מהותי אודות המחיר שאנו משלמים כאשר במקום לקחת אחריות אנו מאשימים זה את זה; כאשר במקום לראות אחרים כהזדמנות לקשר, עושר וצמיחה, בני אדם בוחרים להאשים זה את זה, וכך יוצרים בדידות וכאב.
ב. "כן, מן העץ אשר ציויתני לבלתי אכול ממנו – אכלתי"
אחרי האכילה מעץ הדעת, אלקים פונה אל אדם באופן ישיר ושואל: ״הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכׇל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ״ (בראשית ג: יא). במקום לענות בחיוב בפשטות, עונה אדם: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל״ (שם יב).
פרשנים שומעים את תשובתו של האדם, הכוללת אמירה אודות האישה, ככפיות טובה בחסד שעשה הקב"ה כלפי האדם – משהו טוב שאדם מנסה להפוך למושא תלונה, לנצל אותו ולהעביר אליו אשמה. כפי שמופיע במדרש: "כל התורעמנים תלמידיו של אדם הראשון״ .
איננו יודעים מה היה קורה לו היה אדם הראשון לוקח אחריות, ומודה בפשטות שאכל מן העץ למרות הצו האלקי. אנו רק יודעים מה קורה כשאדם מסיט את האשמה והאחריות אל עבר האחר.
ראשית, הוא יוצר מנגנון של השלכה והתנערות מאחריות שממשיך להתקיים בעולם. למשל, בעקבותיו, גם האישה מעבירה האשמה הלאה: "הנחש השיאני" (שם, יג). נדמה שלפנינו נטייה אנושית מתפשטת.
שנית, הסירוב של אדם לקבל אחריות על מעשיו מטילה שנאה בין המאשימים: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (שם, טו).
שלישית, הטלת אחריות מערערת על יסודותיה של שותפות.
לפני בריאת האשה, חוה, רואה הקב"ה כי: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב:יח). המילים ״לא טוב״ מהדהדות באופן שלילי את הביטוי ״וירא אלקים כי טוב״, החוזר שוב ושוב בששת ימי הבריאה. קיומו של אדם נוסף לצד אדם הראשון הוא דבר חיובי וחיוני.
אכן, המוטיבציה של האישה למתן הפרי מהדהדת את האינטואיציה האלקית – בדבר הטוב שבקיומו של אדם נוסף לצידו של אדם. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל […] וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". (בראשית ג:ו). האישה אם כן פוגשת משהו טוב, שהוא גם תאוה ונחמד, ומוּנעת לחלוק אותו עם מי שעמה. נדמה שהמוטיבציה שלה הוא רצון לתת מן הטוב שהיא פוגשת וחווה למי ששותף עמה בחיים.
אולם, אדם מאשים אותה ויחסיהם משתנים ללא היכר: לאחר האשמת האישה מתווספים ליחסים ביניהם מימדים חדשים ובלתי מתוכננים: תחילה, הפריון המשותף ילווה מעתה בעצב. שנית, נוצרים יחסים מורכבים של תשוקה ומשילות זה בזו, כפי שמספרים הפסוקים: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל־בָּךְ" (בראשית ג:טז).
האשמת האדם את האישה באכילה מן העץ הופכת את היחד שלהם לאתגר. אתגר מלא כשלים אפשריים וזמינים: עצב, שליטה, חוסר איזון ושבירת ההדדיות במערכת היחסים ועוד. גם מה שעשוי להתרחש רק במסגרת של יחד – שבא לידי ביטוי מוחשי בפסוקים שמזכירים צאצאים – גם הוא יהיה מלווה בעצב רב.
הכישלון המרכזי בסיפור גן עדן אינו אכילת הפרי האסור, אלא הבחירה להטיל את האשמה על אחרים במקום לקחת אחריות.
התנהגותו של אדם איננה בעייתית רק משום שהוא לא מכיר בחטא האכילה שלו עצמו ובאחריותו למעשיו, אלא גם משום שהטלת האחריות על דמות הזולת יש בה הטלת פגם בתפיסת המציאות האנושית כמציאות של יחד ושותפות והחלשתה כאפשרות חיים. נדמה שהאישה בסיפור הזה, ממלאת את הייעוד האנושי כייעוד של חיים של עזרה הדדית ושיתוף בטוב (גם אם בדרך לא ראויה), ואילו אדם בוחר בפנטזיה של חיים בדד.
ג. שני אבות טיפוס של יחסים
לפנינו שני אבות טיפוס של יחסים: יחסים בהם יש לקיחת אחריות, אדם הוא 'עזר כנגדו' של זולתו, היחד הוא טוב ויש שמחה ושיתוף; או קיום בו הזולת הוא האשם ואני הצודקת, ואז היחסים הם של משילות, איבה, ועצב.
נדמה שהקב"ה לא רוצה שנהיה לבד, אולם בחירות האדם מובילות לעצב ומתח במערכות יחסים.
אדם אולי צודק בטענה שלו – שכן האשה אכן נתנה לו מן הפרי – אבל הוא מקלקל את המציאות האנושית של חיים עם זולת. כלומר, קל, טבעי ואנושי לדמיין את עצמנו כיצורים שלא כושלים אלא בגלל הסביבה שלנו, בבחינת "הכל התחיל כשהוא החזיר לי" או "האשה אשר נתת עמדי". אולם פרשת בראשית מלמדת שבריאת הזולת היא הזדמנות לטוב, הדורשת זניחה של הפנטזיה של עמידה בדד בהצדקות.
ד. סיכום – אחריות: הטלה או לקיחה
מטרתו של הקב״ה בבריאת יצור אנושי נוסף היא לברוא ״עזר כנגדו״. האשמת האחר היא עיוות של מטרה זו ודחיית יסודות השותפות. מי שטועה יכול כמעט תמיד להצביע על גורם חיצוני שגרם לטעות – הורים גרועים, לחץ כלכלי, עידוד מאחרים או העובדה ש"כולם עושים את זה" או "הם התחילו". אך להאשמה שבאה תחת לקיחת אחריות מחירים נוראיים. הסביבה יכולה להפוך התנהגות רעה לסבירה יותר, אך היא אינה מבטלת את הציווי המוסרי להתנגד לה, וכאשר נכשלים – לבחון את ההתנהגות, לקחת אחריות ולחזור בתשובה.
כבניו של אדם הראשון אנו תופסים את עצמנו כיצורים צודקים באופן מהותי ועמוק, ומוסטים לעשיית האסור או הרע רק בעקבות הזולת. אולם אלוקים בורא את הזולת כהזדמנות לטוב, כהזמנה לא להיות לבד, כאפשרות לחיות למול זולת שהוא עזר כנגדנו. משמעות הדבר אולי לוותר על פנטזיית היצור הבודד והצודק, ולהבין את המציאות שלנו כמציאות של אני ואחר החיים ומתקיימים ביחד.
כך ניצבת בפנינו בחירה: גם כאשר קריאה צרה של המציאות האנושית, החברתית, הפוליטית, יכולה לדחוף אותי להתנער מאחריות ולהפיל אותה על האחר, המציאות האנושית העמוקה הזו, דורשת מאיתנו להכיר בשותפות שמכוננת את קיומנו, וזו דורשת הכרה באחריותינו – אנו.
הלוואי ונמצא הזדמנויות לשותפות, ולא להאשמה.
שבת שלום
