סיפורו של יוסף מלא בעליות ומורדות קיצוניים: הוא הבן האהוב ואז נמכר כעבד שנוא ותלוש, הוא בבית הסוהר ואז הופך יועץ לפרעה. אחד מן הרגעים בהם יוסף עובר מהפך דרמטי שכזה הוא רגע נפילתו מעמדת משרת בכיר ומוערך בבית פוטיפר במצרים אל עמדת אסיר בבית האסורים. במסורת המדרשית הרגע הזה נתפס כרגע בו יוסף בוחר בעתיד, עתיד עליו יש לו השפעה. זהו רגע בו יוסף בוחר בהמשכיות במקום שכחת העבר והתמסרות להווה. באופן מפתיע הדמות שמייצגת את הבחירה של יוסף בעתיד ובתקווה ללקיחת בעלות על גורלו, היא דווקא דמות מדור העבר, אביו של יוסף.
א. התמסרות להווה
הפסוקים מתארים את מעמדו הרם של יוסף בבית אדוניו:
וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי … וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל־בֵּיתוֹ וְכׇל־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ … וַיַּעֲזֹב כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיַד־יוֹסֵף. (בראשית לט:א – ו).
כשאנו פוגשים את יוסף בפרשתנו, אחרי שנמכר והגיע למצרים, יוסף מצליח לבנות לעצמו חיים חדשים. קשה שלא לתהות: מדוע יוסף, ממקום רם זה, אינו יוצר קשר עם אביו? להיעדר הקשר יש משמעות: נראה שיוסף אינו מפנה את מבטו לאחור. הוא חי בהווה, לכאורה מנותק מעברו. נדמה שיוסף מדמיין לעצמו שהוא מתחיל מבראשית במצרים, או לחילופין שהוא חי במעין תודעת הווה מתמשך, בלי עבר או הווה משמעותיים.
מידת האמון ביוסף – ומתוקף כך גם המעמד והחופש להם הוא זוכה –הם חסרי גבול. וכך גם עוצמת נפילתו: "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל־בֵּית הַסֹּהַר" (שם, כ). יוסף נופל כשאשת אדוניו מעמידה אותו מול דרישה, דרישה שמענה חיובי לה יהיה למעשה בגידה באדוניו: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (שם, ז).
דרישתה של אשת פוטיפר היא דרישה חוזרת ועיקשת: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם…". יוסף מסרב: "וַיְמָאֵ֓ן" (שם, ט), וחוזר על סירובו בעקשנות שוב ושוב: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא־שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (שם, י). ואולם, מעניין לשים לב לטעם המקרא הנדיר – השלשלת – שמעל למילה 'וימאן'. הוא מופיע רק ארבע פעמים בחומש, ושלוש מתוכן בספר בראשית. במסורת הקריאה האשכנזית, זהו טעם ארוך במיוחד הנשמע כחזרה משולשת של קול עולה ויורד. באיזו משמעות מטעין הטעם את המילה? אולי הוא נותן לסירוב משנה תוקף – יוסף מסרב במלוא העוז. ואולם, כמו הטעם הארוך, יתכן שגם אצל יוסף יש כאן התמהמהות, התלבטות שיוסף ניצב מולה. כך רומז הטעם שברגע זה יוסף נאבק עם עצמו בשאלה כיצד להיענות לאשת פוטיפר.
ב. בין עבר לעתיד
אם אכן יוסף מתלבט, מה המחשבות שעוברות בראשו ברגעים שבין ההתמהמהות סביב "וימאן" המעוטר בשלשלת, לבין המעשה של "וינס ויצא החוצה"? הפסוקים מציינים שני קווי חשיבה, והמדרש שנציג להלן מציע אפשרות שלישית:
מילות הפסוקים מורות שנאמנותו של יוסף לאדוניו מהווה בסיס למתן מענה שלילי לאשת אדוניו: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא־יָדַע אִתִּי מַה־בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לוֹ נָתַן בְּיָדִי" (שם, ח).
הפסוקים מציינים שיקול שני לתשובתו השלילית: "… וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים" (שם, ט). יוסף מוצג כמבין שתהיה פה לא רק בגידה באדון הבית האנושי, אלא גם חטא כלפי אלוקיו אם יענה בחיוב.
המדרש בתלמוד הבבלי במסכת סוטה מציג אפשרות שלישית. באפשרות זו דמות אביו של יוסף תופסת מקום מרכזי. אך באופן מעניין, לא המסורת והעבר הם העוגן לדרישה להתנהגות מוסרית, אלא דווקא השתלבותו של יוסף בעתיד. לפי קריאה מדרשית זו, התחוללה בנפשו של יוסף סערה, סערה שכללה עיון בעבר ועיון בעתיד – ואלו יחד חברו לכך שברגע האמת: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (שם).
וכך מתואר במדרש (בבלי סוטה לו ע"ב): ״'וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ.״ המדרש נפתח בטענה כי באותו היום היה כנראה שינוי – בניגוד לימים עברו בהם באה התביעה מצד אשת פוטיפר ויוסף מסרב, הרי שביום המדובר גם יוסף מתכוון 'לדבר עבירה'. מה אם כן גרם לו בסופו של דבר להתרחק?
כך מתאר המדרש: "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן". באותו רגע בו הפיתוי קורא, בו שניהם – לא רק אשת פוטיפר אלא גם יוסף – מתכוונים לדבר עבירה, משתקפת בחלון דמותו של יעקב אביו של יוסף. אולי לא מפתיע לגלות שדמות האב היא שמייצגת את הדרישה להתנהגות מוסרית ואת הקריאה להתנהגות חברתית ראויה, שאולי מלוות ברגשות אשם על עצם המחשבה על התדרדרות לפיתוי. מדרש זו גורם לי תמיד לתהות אם מה שיוסף למעשה ראה הייתה השתקפותו שלו עצמו. אלא שעם השנים, יוסף נראה כעת דומה לדמותו של אביו בפעם האחרונה שראה אותו. אל הדמיון הפיזי אולי מצטרפת גם הבנה מחודשת לעמדות אביו, שיוסף לא יכול היה לשמוע כנער.
ג. תקווה שאפשר אחרת
המדרש לא נעצר פה. דברי האב אל יוסף אינם קולו של החוק או קולן של הנורמות החברתיות, וגם לא קולה של מסורת, אלא קול הפונה פני עתיד: "אָמַר לוֹ: 'יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם?'".
מה משמעות דבריו של יעקב ואיך הם קשורים למעשים שלפנינו?
דמות האב הניבטת אל בנו ברגע האמת מזהירה אותו שהוא עומד לעשות מעשה שימחק אותו מעתיד בעל משמעות. והדבר מפתיע. יוסף עשוי ברגע זה בעודו שקוע במצרים, נמכר על ידי אחיו, חסר חיבור או משפחה, להרגיש תלוש – איש הווה ותו לא. אולי משכב עם אשה זו יתן לו חיבור ויתן לו עתיד.
ברגע הזה מופיעה לפי המדרש דמות אביו המזכירה לו את עברו וטוענת שיש לו עתיד. בעתיד הזה לאחיו יש מקום – הם כתובים על אבני האפוד, וליוסף יש מקום בקרב אחיו. עם הופעתו של אביו הבחירה הניצבת בפני יוסף משתנה מן היסוד, זו איננה בחירה בין נאמנות – לאדוניו או אלוקיו – או בחירה באשת פוטיפר, אלא בחירה בעתיד בקרב אחיו – או בחירה ברגע הזה, בהווה של מנהל משק עברי בביתו של פוטיפר.
באופן מהפכני מסמלת דווקא דמותו של האב – דמות מן העבר – את העתיד, ולא רק את העתיד אלא את יכולתו של יוסף לקחת חלק ואחריות בהשמעת קול ובעיצוב העתיד, כחלק מאבני האפוד. אם יוסף יבחר לא לראות את יעקב הוא גם לא יֵירָאֶה בעתיד: חוסר הסתכלות בעבר משמעותה חוסר נראות בעתיד.
***
במה בוחר יוסף כשהוא בוחר לא להיענות בחיוב לאשת פוטיפר? אולי הוא בוחר בנאמנות לאדוניו, ובכך הישארות בהווה, חיים עכשיו. אולי הוא בוחר בנאמנות לאלוקיו, וזו ייתכן שהולכת יד ביד עם מוסר אביו מן העבר. ואולי הוא בוחר בעתיד אחר, בתקווה, הנשמעים מתוך האפשרות לחיבור מחודש עם עברו – הימצאות בקרב אחיו, הימצאות בין אבני האפוד.
לעיתים אנו חושבים על ההורים שלנו כסמלים של עבר, המביטים לאחור ומושכים לעברו. אך מדרש זה מציע תובנה אחרת: דווקא כאשר אנו קשובים לעבר, יכולים אנו לפתוח פתח לעתיד, למעורבות פעילה בו ולהשפעה עליו.
שבת שלום
