הפרשה שלנו היא הזדמנות לפגוש תופעה אנושית טיפוסית: ריבוי, ולתהות אודות השלכותיה. באופן נקודתי נשאל: איך חיים יעקב, עשו וצאצאיהם אחד עם השני, כ'שניים' מרחם?
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה: כב-כג).
א. שְׁנֵי מלשון שנאה
רבקה הרה, וההריון קשה. לפי מדרש בראשית רבה, שונוּתם של העוברים היא מקור הסבל. הם רצים לכיוונים מנוגדים:
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת יַעֲקֹב מְפַרְכֵּס לָצֵאת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב [כמו שכתוב]: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיהו א:ה)…, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל בָּתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עֵשָׂו רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב [כמו שכתוב]: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם." (בראשית רבה סג)
אחד ידוע לאלוקים והשני מוכר כבר מרחם כרשע, שני הפכים מובהקים.
הסבל, לפי המדרש, נובע ממלחמה: "וַיִתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ (בראשית כה, כב), …רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה וְזֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה" (בראשית רבה סג). העוברים לא רק נמשכים לקטבים שונים אלא גם נמצאים במערכת יחסים פנים רחמית של מתח ואלימות.
קריאתו של ר׳ יוחנן היא פרשנות קיצונית, מה הבסיס בפסוקים לקריאה זו? "וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ…" (שם, כג). הריבוי מובן כאיבה – שני מלשון שנאה. מדרש בתלמוד הבבלי מפתח רעיון זה ומדמה את התרוצצות הבנים ליריבות בין שתי ערים: אחת הערים בעלת האופי הרומאי ביותר בארץ ישראל, קסריה בת אדום, צאצאי עשיו, והשנייה ירושלים, צאצאי יעקב, ישראל: "אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ, אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״. (בבלי מגילה ו עא).
המדרש מפרש את הפסוק כתיאור של עולם בו צאצאי העוברים, יעקב ועשו, נמצאים בתחרות מתמדת שחוקיה כשל משחק סכום אפס – כשזו כושלת זו מצליחה, זה נופל וזה קם. השניים יפרדו, יריבו, יאבקו, ישקיעו מאמצים בלגבור זה על זה, ויהיו באיבה הנמשכת מרחם.
ב. שְׁנֵי מלשון שיוויון
ואולי אפשר לקרוא את הסיפור אחרת:
רבקה הרה, וההריון קשה. ריבויים של העוברים הוא מקור הסבל. רבקה אשת קשרים, גם ברגעי מצוקה, מבקשת היא תובנה מנסיונן של אחרות:
"מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ רִבְקָה מְחַזֶּרֶת עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל נָשִׁים וְאוֹמֶרֶת לָהֶן הִגִּיעַ לָכֶם הַצַּעַר הַזֶּה בִּימֵיכֶם?" (בראשית רבה סג)
רבקה לא מחפשת לברוח אלא להבין, מבקשת חיבור מנחם, כתף טובה, משמעות מתוך שיתוף ודיבורים מובהקים.
"וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם, כג). הפעם, הריבוי מובן כדמיון: "מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״? שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִים" (בבלי, יומא סב ב), ובעל התורה תמימה על אתר בבראשית מסביר: "ולפי זה הכא דכתיב "שני גיים" מורה על השתוותם". מדרש בבבלי אפילו קורא את הפסוק הזה כרמז לסיפור של חברות, סיפור אשר מתקיים הרבה מאות שנים מאוחר יותר, בין רב מפורסם וקיסר רומי: ״'וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַל תִּקְרֵי ״גּוֹיִם״ אֶלָּא ״גֵּיִים״, זֶה אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי" (בבלי עבודה זרה יא ע״א), וכפי שמסביר רש"י: "אנטונינוס ורבי – זה בא מעשו וזה בא מיעקב" (רש"י שם). את עומק הקשר ביניהם אנו רואים בדבריו של האחד על השני עם מותו: "כִּי שְׁכֵיב אַנְטוֹנִינוּס, אָמַר רַבִּי: נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה" ומסביר רש"י את הביטוי: "אהבתינו שנקשרה נפש בנפש" (שם).
הפסוק מפורש כמתאר עולם בו צאצאי העוברים, יעקב ועשו, בקשר הדוק ועמוק. במציאות מתמדת של התייעצות, עזרה, ואכפתיות. השניים מסורים, ונמצאים בקשר הנמשך עד הקבר.
ג. סוף דבר
במהלך ההיסטוריה פרשנויות ״שני״ כשונא היו בסיס לשנאה בעלת גושפנקא אלוקית והיוו קרקע לנבואות מלחמה שהגשימו את עצמן. מצד שני פרשנויות "שני" כשווים היו הבסיס לדיאלוג ולהכרה הדדית.
כשאנו פוגשים את הנרטיבים המתפצלים אודות יעקב, עשו וצאצאיהם יש מקום לשאול: האם ריבוי הוא בסיס לשנאה או לעושר? מקור לתחרות בלתי נגמרת או לפריון? בסיס למלחמת קיום או נקודת מוצא אפשרית לחברות נפלאה? קיומו של ריבוי תובע מאיתנו לתהות האם שוני הוא איום או הזדמנות? "שני" מלשון שנאה או שוויון?
שבת שלום
