עריכה:מוטי פוגל וצוות מכון הדר
הידרדרות היחסים בין מצרים לבני ישראל בפרשת שמות מהירה. אילו ערכים, רגשות ותפיסות מאפשרים לה לקרות ואלו יכולים היו למנוע ממנה להתפתח? לפנינו עיון בשתי דמויות, פרעה ובתו, המהוות שני מודלים ליחס אל הזר: הראשון דמות מרכזית בנרטיב המקראי, ואילו השנייה דמות שולית עליה מסופר מעט. האחד מייצג את תהליך הידרדרות היחסים בין מצרים לישראל, והשנייה מציגה מודל של יחסים המיוסדים על אומץ לקרבה ואמון בפריון הדדי.
הבחירה לא לדעת
"וַיָּקׇם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:" (שמות א:ח), כך מתגלה לפנינו פרעה. "מלך חדש" – באופנים רבים חידוש הוא רגע של בחירה, הזדמנות לשאול איך ייראה הקשר לעָבָר? מלכים חדשים קמים ונופלים, זו דרכו של עולם, אבל עד כמה הם יהוו חידוש – כאן יש בחירה. מעניין לשים לב שהתורה בוחרת להצמיד את מאפיין החידוש של המלך ("ויקם מלך חדש") לחסרון ידיעה ("אשר לא ידע את יוסף").
"אשר לא ידע את יוסף" – חוסר הידיעה של פרעה מעורר תהייה: האם מדובר במלך שלא מכיר את העבר של ממלכתו או שמא לפנינו בחירה בבורות? היותו מלך מצרים, מוקף חרטומים, מעצימה את הרושם שלפנינו בחירה לא לדעת. ומכאן נשאל: האם בבחירה בבורות הוא בוחר למעשה לנתק קשר עם עברו? האם חוסר ההיכרות עם יוסף, אחד מן המדינאים המשמעותיים ביותר של עברו, הוא הפניית עורף למסורת השלטונית שממנה צמח פרעה? האם חוסר הידיעה את יוסף היא בעצם ביטוי לחוסר היכרות וניכור כלפי אחרים (בני ישראל), גרים, שבקרב עמו? חידוש הצומח מתוך חוסר ידיעה הוא בחירה בעלת השלכות ערכיות, שהרי ידיעה היא אמצעי לקשר – וקשר הוא עניין מחייב. כך הבחירה לא לדעת היא בעצם בחירה בניתוק שמשמעה הסרת אחריות.
שלב שני בהידרדרות היחסים בא לידי ביטוי בהערכת המציאות העתידית. דרכו של פרעה בהערכה זו מבוססת על נתק מן העבר, חוסר קשר וחוסר ידיעה. נותר אפוא רק להניח את הרע מכל: "וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות א:ט-י).
במקום ההשוואה המתחרה, פרעה היה יכול לדמיין השוואה משלימה: למשל, "רב ועצום" עבורנו, או "ונלחם" עמנו, או יעץ לנו כיוסף, או "ונוסף גם הוא" עלינו ונלחם בשונאינו. אבל כנראה שבשביל הערכת מציאות חיובית צריך להיות חדש מחבר, המכיר את עברו ובוחר לדעת, לדעת על יוסף ופועלו, ולהכיר באפשרות לפעול מתוך קשר. במקום תפיסת סכום אפס, פרעה היה יכול לחשוב על שותפות ורווח לכל. אבל לא. פרעה החדש בוחר בהשוואה מבדילה: "רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". וכשהראש גולש למחשבות מבדילות אין פלא שהשלב הבא הוא דמיון של מלחמה: "וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ".
כאן מגיע שלב שלישי – רושם המלחמה מכניס את פרעה לתודעה של הישרדות. לכן, עליו להגן על עצמו כנגד מי שהוא תופס כאויבים הרבים והעצומים המבקשים ברעתו: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה… וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת… בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאׇבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ…"׃ (שמות א:יא-טז). מלך מצרים נצרך לאמצעי הגנה התקפיים ועוצמתיים: שרי מיסים, סבל, עבודה, עבדות, מירור החיים, ולבסוף – צו מוות על הבנים.
הבחירה לדעת או: ראייה וחמלה
בת פרעה מהווה היפוך של אביה. בבחירות שהיא עושה, בהתנהגויותיה ובמערכות היחסים השונות שהיא מקיימת, נבנות ומתעצבות לנגד עינינו אפשרויות חלופיות.
כבר בהצגתה הראשונית, מתוארת בת פרעה כרואה – " וַתֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וְהִנֵּה־נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב:ה-ו). במקום ההתנהלות המנתקת והחוסמת של אביה – "אשר לא ידע" – בת פרעה בוחרת לראות, וראייה זו מניעה אותה לפעולה. היא רואה באופן פותח ומחבר. בניגוד לאביה שרואה קבוצה אתנית שלימה, בת פרעה רואה ילד – על אף שיוכו החברתי. היא מגיבה לראייה זו באופן פתוח, מקרב ואף מחבר. היא נותנת למה שהיא רואה לגעת בה, לשנות אותה, להשפיע עליה: "ותשלח את אמתה… ותחמול עליו".
המדרש מצביע על חוסר בהירות שבביטוי: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ״, פשט הדברים הוא לכאורה שליחה של השפחה להביא את התיבה. אולם למילה 'אמה' משמעות נוספת – חלק מן הזרוע, לפיכך חולקים החכמים ביניהם: "רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: יָדָהּ, וְחַד אָמַר: שִׁפְחָתָהּ" (סוטה יב ע"ב). המחלוקת שבמדרש מצביעה על בלבול או עמימות שבפסוק עצמו: האם האמה היא אדם נבדל העומד לצדה של בת פרעה או איבר מגופה עצמה? ושמא שתי האפשרויות אחת הן? בת פרעה היא אדם מחובר ומחבר, היא קשורה בשפחתה כידה שלה, אשר נשלחת ליצור חיבורים אנושיים חדשים.
אך החיבור לא מסתיים בסקרנות. משראתה בת פרעה את התינוק הבוכה בתיבה היא מבינה מיד את זהותו – "מילדי העברים זה" – אולם עובדה זו אינה מרתיעה אותה.
עם הבחירה לראות, לראות את הפרט, ולתת למה שהיא רואה לגעת בה, גם פה, כפי שהיה אצל פרעה, ישנו שלב שני של הערכת מציאות עתידית. אולם אצלה, ההערכה מתרחשת מתוך הקשר אל החדש שנחשף, וכך: "ותראהו… ותחמול… ותאמר מילדי העברים" (שמות ב:ו), ולבסוף: "וַיְהִי־לָהּ לְבֵן" (שם י). בת פרעה ראתה, ומתוך ידיעה והכרה של משה, בת פרעה גם ראתה עבורם עתיד משותף, עתיד בו היא אמו של הילד. בכך מדגימה בת פרעה שמפגש פתוח, בו יש מקום להשפעה, שינוי ואף פגיעות, מאפשר להתחיל לדמיין עתיד משותף.
משנוצר קשר מתוך ראייה וחיבור, קשר שעל בסיסו ניתן לדמיין עתיד משותף, מתגבשת תודעת עתיד של חוסן. תודעת הישרדות מוחלפת בתודעה של יכולת לקחת אחריות, כלפי עצמך וכלפי אחרים. תודעת מציאות סכום אפס מוחלפת ביכולת לדמיין הפרייה הדדית וחיים לכול.
בת פרעה מחזיקה תודעה זו כפי שניכר מן השם אותו היא נותנת למשה: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם ב:י). לו היה שמו של משה מבוסס רק על עברם המשותף של בת פרעה ומשה, עבר בו הוא נראה ונבחר, היה שמו צריך להיות 'משוי' – זה שנמשה מן המים. אולם מן הפסוקים עולה שהשם שנתנה בת פרעה לבנה משקף היטב את תפיסת עולמה: משה יוכל בעתיד למשות אחרים – להיות משה. כפי שהתורה מספרת לנו אף הוא יגדל ויבחר לראות ולדעת: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא …" (שמות ב:ה-יא). בת פרעה איננה דמות יחידה שרואה ויודעת, כמוה אחות משה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב:ד) וכמוה גם הקב"ה: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים" (שמות ב:כה).
לראות או לא לראות
הבחירה לא לראות, הבחירה לא לדעת עבר ומסורת ולהתנתק מדמויות "יוסף" שסביבנו באשר הן, הבחירה לפרש הבדלים באופן תחרותי – "רב ועצום ממנו" במקום רב ועצום בעבורינו או איתנו – אלו מעצימות תפיסת מציאות בה רק אחד יכול לשרוד, ותודעת הישרדות זו עלולה בקלות להוביל לרוע ולמלחמות.
בעוד פרעה פועל מתוך התנכרות, חשש ותוקפנות, בת פרעה פועלת כבתמונה מקבילה והפוכה: ראשית היא בוחרת לראות ולדעת, לתת לעצמה להרגיש ולהיות פגיעה. "ותחמול" על אף שזה מילדי העבריים. בשלב שני, מסוגלת בת פרעה על בסיס הראייה וההכרה לדמיין עתיד משותף – "ויהי לה לבן". במקום משחק סכום אפס ותפיסה של הישרדות השוואתית, מדמיינת בת פרעה חיים משותפים שיוצאים מתוך ראיית האחר ומוכנות להיות פגיעים. התוצר הוא מרחב של ראייה נכוחה, המעוגנת בתפיסה עצמית של חוסן ויכולת להגיב ולפעול.
פרשת שמות מציעה לנו לבחור בראייה ובידע אודות עברנו, לבחור בחידוש מחבר כקרקע להיכרות של מי שסביבנו גם אם הם שונים מאיתנו. כך היא מחנכת אותנו לדמיין מציאות עתידית מרחיבת חיים, בה יש מקום לכול. זוהי תפיסה שמנחה אותנו להיחלץ מתודעת ההישרדות ולאמץ תפיסה עצמית המאופיינת בחוזק, בראייה של האחר, בפגיעות ובפתיחות לכך שמה שנראה ישפיע עלינו, ומתוך כך ביכולת לקחת אחריות עלינו ועל אחרים.
שבת שלום.
