פרשת שלח מציבה בפנינו שאלה נוקבת שפוגשת אותנו מדי פעם במהלך חיינו באופן אישי: איך להחזיק בדעת מיעוט? איך נהיה חלק מעדתם של יהושע וכלב, ולא נתפתה להצטרף לעדת הרוב, המרגלים?
מתוך שנים עשר האנשים שנשלחים לתור את הארץ, רק שניים לא נופלים במלכודת הפחד והחשש, במלכודת התנועה שבין פחד משתק לבין עשייה לא שקולה. רק שניים לא נלכדים בין התפיסה לפיה "אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם … לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג:כח-לא), לבין ״וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָר… וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר״ (במדבר יד:מ-מד). מה ניתן ללמוד מיהושע וכלב על היכולת להחזיק בדעת מיעוט ללא ייאוש וללא ויתור?
סוגיה קצרה במסכת סוטה (לד ע״ב) מפרשת פסוקים מפרשת המרגלים ורומזת לגישות ולתודעה של יהושע וכלב שעמדו אולי בבסיס יכולתם לסטות מדרכם של אחיהם המרגלים.
יהושע: י-ה יושיעך
ערב היציאה לארץ כנען, אחרי שהתורה מונה את שמות כל היוצאים לתור את הארץ, הפסוקים חוזרים אל שם אחד. חזרה זו כוללת רגע משמעותי – מכונן – עם משה:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם׃ … וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם … אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן יְהוֹשֻׁעַ׃ (במדבר יג:א-טז)
מה משמעות הקריאה של משה?
הסוגיה במסכת סוטה מתארת כך: "יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָ-הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים." (בבלי סוטה לד ע״ב). לפי תיאור זה, משה חשש בעת יציאתם של המרגלים, וביקש רחמים על יהושע, התפלל עליו, באמצעות הוספת אות משמעותית לשמו – אות שמייצגת את ה'.
אפשר להבין את תוספת האות יו״ד כמעשה בעל משמעות מאגית: שינוי שם האדם והוספת שם ה׳ מגנות על האדם ומצילות אותו. אולם ניתן להבין את המעשה של משה בצורה אקזיסטנציאלית: יהושע, עם שמו החדש, נושא את שם ה׳ בתוכו. הוספת האות יו״ד היא מתנה של משה ליהושע, ומתנה זו מהווה הזמנה לקשר עם הקב"ה, כישות טרנסצנדנטית המלווה את חייו, דמות נוכחת תמיד המבקרת, מצפה ודורשת שיחיה באמות מידה הגבוהות ביותר.
עמידה למול רוב יכולה להיות מלווה בפחד, בחשש וחוסר ביטחון בעמדות המיעוט שאדם מחזיק בה, אולם שילוב האות בשמו של יהושע הופכת את העמידה הזו מול עדת הרוב לחלק מן הקשר עם אלוקים. הקשר של יהושע אל ה' אין משמעו בריחה או התעלמות משאלות קשות, כמו איך נוכל לאתגרים הגדולים של השגת ריבונות בארץ הזאת, אלא שילוב של ה' בשיח ובברית בהתמודדות עם שאלות אלו. המתחים וההתמודדויות הקשות משולבים כך בקשר עם ה' – באופן כנה, יום יומי, כמציאות וכשאיפה. משה מבקש רחמים על יהושע שהוא יצליח לא ללכת בדעת הרוב, על ידי הוספת אות המציינת את שם ה' בשמו.
הקשר עם אלוקים הוא גלוי אצל יהושע – בכל פעם שמישהו קורא בשמו.
מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים
כמו יהושע – גם כלב בוחר נתיב אחר. הסוגיה מגלה נתיב ייחודי זה של כלב בקריאה זהירה של הפסוקים. בתיאור מסעם של המרגלים בפסוקים כתוב: "״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ (במדבר יג:כב). הפרשן שם לב שבעוד לשון העלייה בנגב היא לשון רבים, הרי שלשון הביאה לחברון היא לשון יחיד. וכך תוהה הסוגיה:
"״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ — ״וַיָּבֹאוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!". כלומר, היה צריך לכתוב בלשון רבים גם לגבי הביאה לחברון.
ומסביר רבא ואומר: "אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת". לפי רבא, לשון היחיד מבדילה בין כלב לבין שאר המרגלים כבר במסעם בכנען. רק כלב פונה לחברון, עיר האבות, במסע התיור בכנען. כלב לבד, בדד. אולם רבא ממשיך וחושף מה עשה כלב בחברון: "אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתַי! בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים … וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳ (במדבר יד:כד)״" (בבלי סוטה שם).
רש״י על אתר מסביר ואומר: "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון, כדכתיב 'וַיִּתֵּן אֶת־חֶבְרוֹן לְכָלֵב' (יהושע יד:יג), שמע מינה: כלב הוא דאזיל לחברון". החיבור העתידי של כלב לחברון הוא הבסיס עליו המדרש נשען כדי להצביע עליו כמי שנפרד מחבריו והלך לחברון, ולפרש הליכה זו כפרידה שמטרתה להתפלל שיינצל מעצתם של חבריו – שיהיה לו הכוח לעמוד מול עדת הרוב.
שאר המרגלים ממוקדים בכאן ובעכשיו, בקרבות ההווה במקום בחזון המחבר עבר ועתיד, ומתוך התמקדות בעצמם, במקום במחויבות ארוכת טווח. אבל כלב מחויב לחזון ארוך טווח. ההליכה לקברי האבות מסמנת שהוא רואה עצמו חלק מברית רבת דורות, המתפרשת הרבה לפניו ובתקווה גם הרבה אחריו. הוא נכנס להיסטוריה ברגע מסוים, ותפקידו לדאוג להעביר הלאה את הברית לדורות הבאים. המדרש מתאר את כלב כמי שמחבר את עצמו לסיפור ארוך: הוא הולך אל אבותיו, למערת המכפלה, למקום שבו הברית התחילה, ומבקש כוח להיות חלק משרשרת שעתידה להתקיים בארץ כנען. כלב פועל מתוך דאגה לעתיד, אותו הוא יבטיח ויעצב. הוא חושב מעבר לכאן ועכשיו – זה מה שההליכה אל חברון מסמנת. הוא מבין שהתיור בארץ כנען הוא כלי למימוש חזון גדול. הדבר דורש ממנו אורך רוח וסבלנות.
אם יהושע מלמד אותנו על נוכחות ה׳ בהווה, כלב מלמד אותנו על אחריות לדורות. הוא לא שואל רק "מה אני מרגיש עכשיו", אלא "לאיזה סיפור אני שייך, ומה אני מעביר הלאה". ההליכה לחברון היא הכרעה: אני לא נותן לרגע של פחד לקטוע ברית של דורות.
***
שני הכוחות האלה — נוכחות ה׳ בחיים שלנו, והשתייכות לברית רב־דורית — הם התשובות של יהושע וכלב לשאלה איך עומדים בפרץ ונותרים עדת מיעוט, איך לא הופכים לחלק מעדת מרגלים, איך עומדים בדד. כשאדם מנותק מהקב״ה, הבדידות נהיית מאיימת מדי. כשאדם מנותק מהעבר ומהעתיד, הרגע הנוכחי נהיה מוחלט מדי. אבל כשאנחנו מדברים עם הקב״ה, חושבים עליו, נותנים לו מקום בשפה ובתודעה — וכשאנחנו זוכרים שאנחנו חלק מסיפור שמתחיל באבות ונמשך בילדינו — גם רגעים של חולשה לא הופכים לייאוש, רגעי הבדידות הן רק בדידות לכאורה. ה׳ איתנו, כמו גם אבותינו ובנינו. אולי זו בדיוק התפילה של משה על יהושע — לא רק "להינצל" מהמרגלים, אלא להישאר אדם שחי עם שם ה׳, בתוך סיפור גדול ממנו. זו גם הבחירה של כלב — להיות נאמן לא רק למה שרואים בעיניים, אלא למה שנבנה לאורך דורות.
ובמילים פשוטות: לא להיות לבד בדעת מיעוט אינו רק עניין של אומץ — זה עניין של קשר. קשר עם הקב״ה, וקשר עם הדורות. בתקווה שנמצא כולנו קשרים שיחזקו את עמידתנו גם כשאנו בדעת מיעוט.
שבת שלום
