פרשת השבוע מתמקדת במחלוקת ההנהגתית והדתית המתגלעת בין קרח ועדתו לבין משה ואהרן. לכאורה,  הפרשה מכריעה לצד אחד – צדם של משה ואהרן, נגד תביעתו של קרח. בקלות היה ניתן להסיק מדרמה זו שמחלוקת היא דבר הרסני, המייצר אלימות, ושמה שה' רוצה מאיתנו הוא אחדות, והתכנסות מאוחדת סביב מנהיגנו. 

אולם, המשנה בפרקי אבות חולקת על כך. במקום לקרוא את פרשת קרח כאמירה נחרצת של התורה נגד עצם קיומן של מחלוקות, המשנה בוחרת להבין את הסיפור כפרדיגמה של מחלוקת בעייתית העומדת בניגוד למחלוקת ראויה בתוך החברה האנושית. המשנה המפורסמת במסכת אבות נותנת לכך ביטוי חד:

"כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (משנה אבות ה:יז).

המשנה אינה רק מבחינה בין סוגי מחלוקות; היא מציעה תפיסה שלמה של חיים. מה פירוש "סופה להתקיים"? ומה נגזר מכך על האופן שבו אנו חיים, כשאחד מן המאפיינים של חיים הוא שאנו אנשים החלוקים זה על זה? 

מחלוקת שרואה עתיד

רבנו יונה מגירונדי (ספרד, המאה ה-13) בפירושו למשנה, מציע לה קריאה רדיקלית:

לומר כי מה שאמר 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' הכוונה שלעולם יתקיימו במחלוקת, והיום יחלוקו בדבר א', למחר בדבר אחר, ומחלוקת יהיה קיים ונמשך ביניהם כל ימי חייהם. ולא עוד אלא שאורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם… 'ושאינה לשום שמים אין סופה להתקיים' רק במחלוקת הראשון יספו יתמו ושם ימותו, כמחלוקת של קרח. (רבינו יונה על משנה אבות ה:יז).

לפי קריאה זו, "סופה להתקיים" אינו סוף אלא המשך. מחלוקת לשם שמים אינה שואפת לקבל פתרון; היא שואפת להימשך, להתקיים, לחיות. מי שחלוקים היום ימשיכו לחלוק גם מחר – אולי על נושאים אחרים, אולי באופנים שונים – אך עצם קיומה של מחלוקת נעשה חלק ממרקם חייהם.

מפתיע במיוחד הקישור שעושה רבנו יונה בין מחלוקת לבין החיים עצמם: "אורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם". רעיון זה נשען על פסוק מספר משלי : "בְּנִי תּוֹרָתִי אַל־תִּשְׁכָּח… כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי ג:א–ב). הפסוק מייחס את אריכות הימים לתורה ולמצוות, אך בהקשר של פירוש רבנו יונה עולה אפשרות נועזת: מחלוקת עצמה – כאשר היא לשם שמים – נעשית מקור חיים. לא רק מטאפורה לחיות אינטלקטואלית או רוחנית, אלא ממש תנאי לקיום מתמשך.

מנגד, מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת שאין לה המשך. היא חד-פעמית, סופית, כזו שמובילה לקץ. רבנו יונה רומז כאן ללשון הפסוק בפרשת המרגלים: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד:לה). יש כאן הבחנה חריפה: מחלוקת לשם שמים יוצרת זמן – עתיד, המשכיות, אפשרות. מחלוקת שאינה לשם שמים סוגרת זמן – מביאה לסיום, לקיפאון, לאובדן.

אם כן, קבלת הרעיון ש"סופה להתקיים" משמעה קבלת עולם שבו מחלוקת איננה נפתרת, וקבלה של עתיד שאיננו נקי מחילוקי דעות, ואף תלוי ביכולת לחיות עמם. העתיד במובן מסוים שייך למי שמסוגלים להכיל מציאות של מחלוקת ולחיות אותה. 

המהר"ל (פולין/מוראביה/בוהמיה, המאות ה-16-17), בפירושו לפרקי אבות, מחדד רעיון זה דרך מטאפורה קוסמית:

"…ואדרבה, בת קול היה אומר 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'… כי אף אש ומים הם בנושא האחד, שהוא העולם… אמנם מה שיש קיום לאש ולמים אף שהם הפכים… כי השם יתברך… הוא סבה לשני הפכים… ולפיכך המחלוקת שהוא לשם שמים… אף כי הם הפכים… מכל מקום מצד השם יתברך… הם אחד".

העולם מכיל הפכים – אש ומים, היתר ואיסור, טמא וטהור. מצד עצמם, הפכים אינם יכולים לדור יחד. אך עצם העובדה שהם מתקיימים מצביעה על מקור אחד שמכיל אותם, ועל עולם אחד שבו הם מתקיימים.

מחלוקת לשם שמים, אם כן, איננה רק סובלנות כלפי ריבוי דעות; היא הכרה בכך שהריבוי עצמו נובע מאחדות עמוקה – כזו השואפת לבריאה ולחיים. האש והמים מתקיימים בעולם אחד, כך מחלוקת לשם שמים היא מצב בו החולקים מתקיימים בעולם אחד, לא שואפים למחיקת האחר, אלא מקבלים כנתון את קיומו של החולק, כחלק מן הבריאה, מרכיב של חיים. חיים משמעם קיום משותף. 

מחלוקת לתיקונו של עולם

החיפוש אחר שורשיה – ומהותה – של המחלוקת מוביל את חז"ל אל סיפור בריאת העולם. בשונה מכל שאר ימי הבריאה, ביום השני לא נאמר "כי טוב", והמדרש תוהה מדוע:

"לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב… רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם… אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב, מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (בראשית רבה ד:ו).

המדרש מזהה את יום שני – היום שבו אין "כי טוב" – כיום שבו נוצרה ההבדלה על מנת לייצר את הימים ואת השמים: "מבדיל בין מים למים". המהרז"ו (ר' זאב וולף איינהורן, וילנא, המאות ה-18-19), בפירושו למדרש זה, מפרש: מחלוקת היא חלוקה, הפרדה, יצירת מרחבים וקבוצות נבדלים.

אמנם המדרש מבהיר שאין כאן הכרזת "טוב", אולם יש כאן חלוקה שהיא "לתיקונו של עולם": החלוקה, ההבדלה, ההבחנה, המחלוקת – כולן לא בהכרח שליליות, כולן מתקינות עולם. הן תנאי ליצירה, לסדר, לעולם מתוקן – מאפשרות קיום. מתוך כך עולה הבחנה עדינה: יש מחלוקת שהיא פירוד, ויש מחלוקת שהיא תנאי לקיום, שותפות. יש מחלוקת שמפרקת, ויש מחלוקת שמארגנת מרחב שבו שונים חיים. בלי יכולת לחיות עם החלוקים עלי – אין חיים.

אמון: לחיות עם מי שחולק עלי

אנו חיים בחברה רוויית מתחים ומחלוקות. ישנם רגעים שבהם אני מבקשת שכולם יחשבו כמוני. שהעולם יתיישר – כהבנתי, שהקולות יתאחדו, שהפערים ייעלמו. אך המסורת הפרשנית לפרשתינו מציעה תשתית אחרת לחלוטין: היא מציעה לחשוב על מחלוקת לא ככשל, אלא כמאפיין יסודי של הקיום האנושי, של החיים היהודיים, של עצם היותנו בעולם. לא רק שמחלוקת קיימת – היא אף מקבלת מעמד עקרוני. היא איננה בעיה (באג) במערכת, אלא מרכיב מהותי בתוכה (פיצ'ר). לא תקלה שיש לתקן, אלא תנאי שיש להבין ולחיות בתוכו.

אם מחלוקת היא תנאי קיום, עולה השאלה: כיצד חיים בתוכה?

מחלוקת שסופה להתקיים דורשת תכונות נפשיות וחברתיות מסוימות: הקשבה, סבלנות, ונכונות להישאר בקשר גם ללא הסכמה. אולי אף יותר מכך – היא דורשת אמון. לא רק אמון בעצמי, אלא אמון במי שחולק עלי.

זהו אמון שאינו נאיבי: אינני מניח שהאחר צודק כמוני, אך מניח שיש לו מקום בעולם, שיש לו עתיד. המרחב שנוצר אינו הייררכי: אין בו צד אחד שמוגדר כנחות. שני הצדדים נדרשים להכיר זה את זה לעומק, לא רק כעמדות מופשטות אלא כזהויות שלמות. ואולי, היכולת לומר ״אינני מסכים איתך – ובכל זאת אני נשאר; אינני מבטל אותך – ואינני מבטל את עצמי״ אינה רק מכירה במורכבות של עולם בו הפכים נובעים מאחד, אלא גם מצמיחה אפשרות לקרבה – לאינטימיות – הייחודית שבתוך אי-ההסכמה. 

שבת שלום