מדרש ויקרא רבה מציע דרשה ארוכה על קורבן השלמים המבוססת על הקרבה הלשונית, ואולי גם המהותית, בין ״שלמים״, ״שלמות״ ו״שלום״. תוך שימוש הן בפרטי הקורבן כפי שנהגו להביא אותו, והן באפשרויות הלשוניות הטמונות בשמו, המדרש הופך דיון בריטואל של הבאת קרבן, לעיון במאפיינים של השלום.
א. שלם שיש בו מינים הרבה
כשהתורה מסכמת ומציגה את רשימת סוגי הקורבנות, השלמים נמצאים בסוף הרשימה: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז). המדרש בויקרא רבה שואל מדוע: "אָמַר רַבִּי סִימוֹן: הֲדָא גְּרַזְמִיתָא (מאכל פרות ואגוזים) אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה. לָמָּה? שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה. כָּךְ, לָמָּה שְׁלָמִים בָּאַחֲרוֹנָה? שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה – דָּם וְאֵימוּרִים לַמִּזְבֵּחַ, חָזֶה וְשׁוֹק לַכֹּהֲנִים, עוֹר וּבָשָׂר לַבְּעָלִים" (ויקרא רבה ט:ח). מדרש זה משווה את מקומם של השלמים – אחרונים בסוף הפסוק – ל״גרזמיתא״, מעין מנה אחרונה מורכבת, סלט פירות שיש בו מרכיבים רבים, המחולק לאנשים שונים. באופן דומה, קרבן השלמים, "יש בה מינים הרבה", הוא קרבן המורכב ממרכיבים רבים, מתרחש במרחבים שונים ומגוון אנשים נהנים ממנו: המזבח – שאולי מייצג פה את הקב"ה בכבודו ובעצמו – הכהנים, ובעליו של הקרבן – האדם. מכלול זה הופך אותו לקרבן שלם במובן שמרכיביו רבים, שונים ומגוונים. וכך נאמר באופן ישיר במקבילה למדרש במדרש לקח טוב: "שלמים שהכל שלם בהם, הדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכהנים, העור והבשר לבעלים" (מדרש לקח טוב, ויקרא, ג:א).
ב. מי שהוא שלם מביא שלמים
המדרש ממשיך, ומקשר בין שלמים לחיים, ובין מוות לחסרון: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא שְׁלָמִים, וְאֵין אוֹנֵן מֵבִיא שְׁלָמִים" (ויקרא רבה ט:ח). משפט עמוק זה מציע יחסים בין השלם, השלמים, והמפגש עם מוות. בעל המדרש מניח שיש קשר הדוק בין קרבן השלמים לשלם, ומתוך כך מורה שרק מי ששלם מביא שלמים. הוא מסביר את כוונתו בתיאור "מי שהוא שלם" על ידי הצבעה על האדם שאיננו כזה: אונן. אונן הוא אדם שמתו מוטל לפניו, אדם שקרובו נפטר ועדיין לא נקבר, אדם שכנראה עסוק בעיסוקי קבורה וטיפול במת. לפי המדרש שלפנינו, אדם זה אינו מביא שלמים.
כלומר ישנו פער מהותי בין העיסוק במוות, קרבן השלמים והשלם או שלמות. קרבן שלמים במהותו דורש שלמות, ושלמות קשורה במהותה לחיים ולא למות. דרשה זו משקפת תפיסה לפיה חיים הם ביטוי לשלם, או שחיים מתאפיינים בהכלתם או בשאיפתם לשלם. העיסוק במוות מחבר לחוסר שלמות, פירוק, המייצרים מגבלה על עבודת ה' – אי אפשר להביא קרבן שלמים כשעסוקים במוות.
ד. שלמים וחתימה בשלום
המדרש ממשיך ומציע לקשר לא רק בין שלמים ושלמות, אלא גם בין שלמים לשלום: "רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאַב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת וְטוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן עַל יִשְׂרָאֵל, חוֹתְמִין בְּשָׁלוֹם – בִּקְרִיאַת שְׁמַע 'פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם', בַּתְּפִלָּה 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם', בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו:כו): 'וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם'" (ויקרא רבה ט:ט).
הדרשן מוכיח ש"גדול השלום", דרך העובדה שבמסורת נחתמות הרבה ברכות ותפילות ב"שלום". כך למשל מסתיימת אמירת שמע באמצעות ברכותיה בשבת בחתימה 'הפורס סוכת שלום'.
בהמשך הדרשה עולה תהייה: "וְאֵין לִי אֶלָּא בַּבְּרָכוֹת, בַּקָּרְבָּנוֹת מִנַיִן? (ויקרא ז:לז): 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים'". במדרש מובא כהוכחה לכך שגם הקרבנות מקבלים חתימה בשלום, הפסוק המסכם את תיאור הקרבנות שראינו לעיל. פסוק זה מציג את רשימת סוגי הקרבנות – עולה, מנחה וכו', וחותם בשלמים. חתימה בשלמים משמעה חתימה בשלום – זה דבר שהמדרש אפילו לא צריך להוכיח, זו הנחת יסוד.
חתימה בשלמים, מסביר הדרשן, מתרחשת לא רק לגבי קרבנות אותם מביא האדם בעצמו אלא גם ביחס לקרבנות המובאים על ידי הציבור או הקהילה. ובלשונו: "וְאֵין לִי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד, בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר כט, לט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם, וּמְסַיֵּם בִּשְׁלָמִים".
שלמים ושלום בלשון המדרש מתמזגים ומתחלפים בלי אבחנה. הדבר ניכר גם מן השלב הבא בדרשה, בה היא עוברת מעיסוק בקרבנות ובחתימתן בקרבן שלמים אל עיסוק בשלום בעולמות כולם מבלי שיש צורך להסביר או לתרץ. בעיני הדרשן אין כאן מעבר נושא אלא המשך התמקדות באותו נושא שכותרתו 'גדול השלום'. וכך המשכה של הדרשה: "וְאֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן? (ישעיה סו, יב): הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם".
ה. שלמים, שלום ושלם
הדרשה המסכמת את פסקה ט בויקרא רבה ממשיכה ומרחיבה את החתימה בשלום לא רק במנהגים אנושיים אלא במהלך ההיסטורי כולו. והיא מרחיבה ומספרת: "רַבָּנָן אָמְרוּ: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא אֵינוֹ פּוֹתֵחַ אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נב, ז): 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם'". ואולם, קריאה זהירה מעלה מאירה מעבר מרתק שמתרחש בדרשה. בניגוד לרצף הדרשות שעסק בחתימה, הדרשה גולשת ומסתיימת דווקא בפתיחה בשלום: "כשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום". שלום אם כן הוא גדול לא רק משום שהוא שורה תחתונה, אקורד סיום, חתימה ראוייה, אלא גם משום שגדולת מלך המשיח תתבטא בו, ולא עוד אלא שכך הוא יפתח: בשלום.
דרשה זו מתארת את גדולתו של השלום, אולם היא עושה זאת על ידי כך שבמובן מסוים היא מחזירה ומרחיבה גם את השלום למעין שלמות. השלום גדול שכן פותחים בו וחותמים בו. הוא מקיף, מכיל כל, ואולי בכך הוא מייצר שלם, וגורם לשלם, בהיותו עוטף דברים מהתחלה ועד סוף. בתנועה דרשנית זו מתמזגים יחד קרבנות השלמים, השלם והשלום לשלוש הוויות המתאחדות, ניתנות להחלפה ואולי אף זהות.
מה אם כן הוא מתווה קרבן השלמים להבאת שלום? מה מלמדים השלמים על השאלה איך מביאים שלום? חותמים בשלום, וגם פותחים בו – או לכל הפחות בונים ושואפים לעולם בו גם פותחים בשלום. מייצרים עולם בו השלם מובן כמורכב או כהרכבה – ממינים שונים, מגוונים, נבדלים אשר יחד בונים שלם. ואחרונה, מתעסקים עד כמה שניתן בחיים ולא במוות.
שבת שלום
