בשלוש השנים האחרונות עלו בשיח הישראלי שלל כינויים למציאות של מלחמה: מלחמת מצווה, מלחמת קיום, מלחמת קוממיות, מלחמת רשות, ועוד. בבסיסו של כל מושג התנהלות שונה, מניע שונה, והם מביעים עמדה אודות המקום שמלחמה תופסת בחברה בכלל, וביחס לחובות ולצרכים חברתיים אחרים בפרט. פרשת פנחס מספקת פתח לאבחנות אלו, משום שהפסוקים המתארים את בחירת יהושע למנהיג בפרשה (במדבר כז:יח-כא) מהווים בסיס לנוהל ההלכתי, החברתי והפוליטי הנדרש על מנת לצאת למלחמת רשות. כך, הפרשה מהווה קרקע פוריה לשאלות אודות ההגדרה של מלחמה, הנסיבות המאפיינות אותה, והאופן שבו על אדם להתייחס למגוון חובותיו ומחוייבויותיו כאשר מתקיימת מלחמה. 

מלחמת רשות, מלחמת חובה ומה שביניהן 

פרשתנו מתארת את רגע הבחירה ביהושע למנהיג: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן" (במדבר כז:יח), ואת האופן בו מצופה מיהושע להתנהל: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה׳ עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכׇל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכׇל־הָעֵדָה" (שם, כא). 

פסוק זה הוא העוגן לאופן קבלת ההחלטה לצאת למלחמת רשות, כפי שזה מתואר בפרק הראשון של מסכת סנהדרין: "וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד" (סנהדרין א:ה). קיימת חובה על החברה, על המלך, על הרשות המבצעת אולי, לפנות לדעת הזקנים, שנתפסת על פי רוב כמוסד השיפוט העליון, על מנת לצאת למלחמת רשות. בדיון התלמודי מוסבר שהליך זה מתבסס על הפסוקים אודות יהושע: "אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: דְּאָמַר קְרָא "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד״… ״וְכׇל הָעֵדָה״ (במדבר כז:כא) – זֶה סַנְהֶדְרֵין" (בבלי סנהדרין טז ע״א). כך, במלחמת רשות סמכות המנהיג האחד פוחתת, מתווספים שלבים שיש בהם העצמה של זהירות, ואולי אפילו בלמים על היציאה למלחמת הרשות.

אולם הדיון מעלה שאלה יסודית יותר: מהי מלחמת רשות, מהי מלחמת חובה, ומה מאפייניהן? 

במסכת סוטה מופיעה אמירה של רבא ובה דוגמא לכל סוג מלחמה : 

אָמַר רָבָא: מִלְחֲמוֹת יְהוֹשֻׁעַ לְכַבֵּשׁ — דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבָה (בבלי סוטה, מד ע״ב)

מתוך דוגמא זו ניתן לנסות להכליל ולהסיק מהי מלחמת חובה, אולם גם עולות מתוכה שאלות: האם מדובר בנקודת זמן היסטורית אחת ותו לא – תקופת יהושע – או שמדובר בכיבוש הארץ בכלל בכל עת שהיא? ואולי מלחמות יהושע מהוות פרדיגמה עבור כל מאבק על מרחב פיזי לחיים יהודיים – גם מחוץ לארץ ישראל? ויש לשאול: מה משמעותו של 'כיבוש': מקום בו יהודים יכולים לחיות? מקום בו יהודים הם השליטים? מה מסמן 'כיבוש' ביחס למקומם ומעמדם של נוכרים?

רבא ממשיך:

 מִלְחֲמוֹת בֵּית דָּוִד לִרְוָוחָה — דִּבְרֵי הַכֹּל רְשׁוּת. (שם)

שוב ניתן לנסות להכליל ולהסיק מהי מלחמת רשות, ושוב עולות שאלות רבות: האם מדובר בנקודת זמן היסטורית נקודתית: תקופת בית דוד, או שמא מה שהופך מלחמה ל'רשות' על פי רבא היא המאפיין 'לרווחה', וציון תקופת דוד הוא דוגמא בלבד. ומה משמעותו של מאפיין זה – "רווחה": מלחמה שהיא לשם הקלה – איזה שחרור מצרה – או לשם חיים נוחים יותר, רווחה כלכלית, ואולי הכוונה היא דווקא להתרחבות פיזית?  

בדיון התלמודי מוצג גם מרחב של מחלוקת, מציאות שאין לגביה בהירות, לא ברור אם היא מלחמת רשות או מצווה. הגמרא מייחסת זאת למחלוקת במשנה בין ר' יהודה לחכמים:

כִּי פְּלִיגִי [ר' יהודה וחכמים] לְמַעוֹטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ. מָר (ר' יהודה) קָרֵי לַהּ מִצְוָה וּמָר (חכמים) קָרֵי רְשׁוּת. [=ישנה מחלוקת [בין ר' יהודה לחכמים] במקרה שהיציאה למלחמה היא על מנת למעט, להחליש, נוכרים על מנת שלא יבואו עליהם – אחד החולקים (ר' יהודה) קורא למלחמה זו מצוה, והשני (חכמים) קורא לה רשות] (שם)

הניסיון להציע הגדרה מדויקת מצביע על קיומם של אזורים אפורים. בדיון התלמודי מוסבר שסיטואציה בה 'ממעטים את הנכרים כדי שלא יבואו עליהם", כלומר מלחמת מנע, מלחמה שמטרתה החלשת האויב על מנת שלא יהווה איום – היא סיטואציה לא ברורה. באופן מפתיע, מעמדה של מלחמה שמטרתה שאויבים "לא יבואו עליהם" אינו מובהק. 

לא רק שקיים מרחב של מחלוקת, כפי שעולה במסכת סוטה, אלא שהסוגיה במסכת סנהדרין שראינו לעיל, המסתמכת על פסוקים מתוך פרשתנו כדי לפרוש את נהלי מלחמת הרשות, מבלבלת עוד יותר. כפי שראינו, יהושע הוא הסמל למלחמות חובה, הוא המנהיג המזוהה ביותר עם מלחמות אלו, ועם זאת בולטת העובדה שדווקא פסוקים אודות יהושע הם הבסיס ללימוד אודות אופן היציאה למלחמת רשות. מה משמעות הדבר? למה ללמוד אודות ההליך התקין ליציאה למלחמת רשות ממנהיג ששליחותו המרכזית הייתה מלחמת חובה?

מה שנוצר הוא טשטוש הגבולות בין שני סוגי המלחמות. השלכה אפשרית היא זליגת הדחיפות של מלחמת החובה אל תוך המערך של מלחמת הרשות, ואולי גם להפך, זליגה של הזהירות של היציאה למלחמת הרשות גם אל תוך היציאה וההבנה שלפנינו מלחמת חובה. הטשטוש מתעצם עם ההכרה בכך שקיים מרחב גדול בין מלחמות החובה למלחמות הרשות, והמחלוקת אודות הגדרתה של מלחמה שמטרתה 'כדי שלא יבואו עליהם' היא דוגמא מובהקת לכך.  

העוסק במצווה – בין מלחמת רשות לחובה

מלחמה היא מציאות קיצון נוראית עבור כולם. במהותה יש בה משהו חד משמעי. עם זאת, אנו רואים שהניסיון להגדיר סוגים של מלחמות מעלה שאלות. הסוגיא הקצרה במסכת סוטה מעלה שאלה נוספת אודות ההשלכות המעשיות של מלחמה, ומסתיימת באמירה שמלחמות שונות מייצרות סדרי עדיפויות שונים, ולכן חלוקים החכמים גם בשאלת מקומן של חובות ומחוייבויות אחרות – שאינן בשדה הקרב – בתקופת מלחמה. ובלשון הבבלי: "נָפְקָא מִינַּהּ לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה שֶׁפָּטוּר מִן הַמִּצְוָה" (שם). הגמרא מסבירה שהאבחנה יסודית שכן המעורבות במלחמות מסויימות מקבלת קדימות על פני חובות אחרות, ואילו מלחמות מסוג אחר מעמידות אותי מול השאלה האם עלי לזנוח את חובותי האחרים או שלא.  

מלחמות חובה דורשות הירתמות אחרי מנהיג יחיד, ואולי הקטגוריה ההלכתית לא קיימת מעבר לימי יהושע. מלחמות רשות דורשות תמהיל עדין של אחריות פוליטית, דתית ומשפטית, ואולי קטגוריה הלכתית זו גם היא לא קיימת אחרי ימי דוד. ואולי קטגוריות הלכתיות אלו והמרחב הנותר ביניהן –  תפקידן לגרום לנו לשאול בכל עת: איך החלטנו לצאת לקרב, על מה ולשם מה אנו נלחמים, מי המוסדות המלווים את ההחלטה ואת קיום המלחמה, ומה הדבר אומר על חובותיו ומחוייבויותיו של כל אדם בחברה שנמצאת בלחימה. 

שבת שלום