עריכה: מוטי פוגל וצוות מכון הדר
"וישמע את הקול מִדבר אליו"
בסוף פרשת נשא, ממש בפסוקה האחרון של הפרשה, מתואר איך היו הקב"ה ומשה מתקשרים במשכן: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט). לצורת הפועל הייחודית, מִדבר, מציע פרופ' בנימין זומר ארבעה פירושים. פירושים אלו מצביעים על ארבעה מימדים ייחודיים לתקשורת, תקשורת שהיא: רפלקסיבית, מתמשכת, דו כיוונית ומתקיימת מֵעֵבֶר למילים. דרך נקודת מבטו של זומר נאפיין בקצרה כל אחת מצורות אלו:
- רפלקסיביות – קשב לשיחה הפנימית של האחר
רש"י, בפירושו למילה "מִדבר" מסביר: "כְּמוֹ מִתְדַּבֵּר, כְּבוֹדוֹ שֶׁל מַעְלָה, לוֹמַר כֵּן, מְדַּבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וּמֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מֵאֵלָיו". רש"י מציע פירוש נועז – בבחינת אילמלא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו. הוא מציע שתצורת הפועל מורה על פעולה רפלקסיבית, פעולה שחוזרת על הפוׂעֵל שלה, פעולה שהפועלת מבצעת על עצמה (כמו התקלח או התלבשה).
משמעות הדבר היא שהפועל חושף תופעה מדהימה: הקב"ה כביכול מדבר בינו לבין עצמו, נמצא בשיח פנימי, ומשה חשוף לשיח פנימי זה. משה שומע את ה' מעבר למה שה' מספר לו באופן ישיר. הקירבה או ההכרות ביניהם כה גדולים עד שיש ביניהם חשיפה להתרחשויות הלב הפנימיות של הצד השני.
2. התמשכות – תקשורת תמידית
עיון בפסוק מלמד על ממד נוסף בשיחה שבין משה לקב"ה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו…" (במדבר ז:פט). נדמה שברגע שמשה התקרב לאוהל מועד הוא נחשף למציאות מדהימה: הקב"ה כבר מדבר עימו. הוא היה מגיע וכבר מוצא את הקול – כביכול כבר באמצע דיבור, אליו – "וישמע את הקול מִדבר אליו" – אל משה. הייתה ביניהם שיחה מתמשכת, תמידית, בלתי קטועה. ההתרחשות המתוארת בפסוק היא הרגע שבו משה ניגש, פתוח וחשוף, על מנת לקחת בה חלק.
אנחנו רגילים לחשוב על הקב"ה כמרוחק ורק לעיתים נדירות קרוב, והתמונה לפנינו היא של שיחה מתמשכת ולא מקוטעת. תיאור מרגש של שיחה שוטפת, אשר מתקיימת בין אם היו יחד ובין אם לאו, והופכת לדו-שיח עם ההתקרבות של משה.
3. דו-כיוונית
הפסוק שבו מופיע הפועל הייחודי 'מִדבר', מתאר תיאור כולל של המפגשים בין הקב"ה למשה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו … וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז:פט). אמנם המילים מתארות תהליך – סדר התרחשויות – אולם סיום הפסוק לא ברור: "וַיְדַבֵּר אֵלָיו" – מי דיבר? משה או הקב"ה? האם אלו מילות סיכום, כלומר משה שמע את הקול 'מִדַּבֵּר' אליו כבר כשהגיע אל אוהל מועד על מנת לדבר בעצמו עם הקב"ה? או שמא מילים אלו ממשיכות לעסוק במשה – שהוא נושא הפסוק כבר בתחילתו – ומשמעות הפסוק היא שמשה היה מגיע על מנת לדבר אל הקב"ה, שומע את הקול 'מִדַּבֵּר' אליו, ומגיב בעצמו 'וַיְדַבֵּר'.
כל הבנה של הפסוק מצביעה על התנועה שבו: תנועת הלוך ושוב – אחד מדבר, שני מדבר; רצון לדיבור מביא לשמיעת דיבור שמביאה להשמעת דיבור; רצון לדיבור נענה בהכרה בדיבור, וחוזר חלילה: כך שמתרחשת ביניהם שיחה דו צדדית, הדדית ומשותפת.
הרמב"ן מעמיק בתיאור הדדיות השיחה, ואומר שברגע שהיה רצון מכל צד שהוא לשיחה – היה הצד השני נענה: "מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִדַּבֵּר אֵלָיו״ (במדבר ז:פט),… כִּי לֹא הָיָה אֵלָיו עֵת קָבוּעַ לַדִּבּוּר, אֲבָל בְּכָל עֵת שֶׁיַּחְפֹּץ מֹשֶׁה וִיכַוֵּן לִבּוֹ לַדִּבּוּר הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה'״ (במדבר ט:ח). וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּהְיֶה לְפָנָיו יִתְעַלֶּה הָרָצוֹן … וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו". (רמב"ן על במדבר כד:א). זו הייתה למעשה שיחה דו כיוונית שהתקיימה בכל עת שרצו בה מי מהצדדים, באופן תמידי, מיידי ומתמשך.
4. מֵעֵבֶר למילים
הצעה אחרונה למשמעות הפועל מִדבר ובעיקר לתצורתו, היא שתצורה זו מורה על עצמה שהיא 'כאילו', או 'בדומה ל…'. כלומר שאין פה דיבור מילולי אלא התנהלות שבדלות שפתינו האנושית נוכל לתארה כ'כאילו דיבור'. משה והקב"ה מתקשרים באופן שהוא כאילו דיבור, אולי רחב יותר מדבור, אחר מדיבור, אופן שאיננו דיבור ממש.
כך נצבת לפנינו משמעות אפשרית אחרונה לפועל מִדבר: הוא מורה על פועל בהשאלה, ומלמד שבין הקב"ה למשה מתקיימת צורת תקשורת שהיא מֵעֵבֶר למילים, מחוץ ללשון, שונה מדיבור. ואולי מוגבלות השפה האנושית או מוגבלות הדמיון האנושי מותירות בידינו את המילה מִדבר – אבל ההתרחשות היא של תקשורת מסוג אחר.
***
התורה מלמדת אותנו "והלכת בדרכיו" (דברים כח:ט). בעוד אנו לומדים על דרכי התקשורת בין ה' למשה, הם יכולים להיות בסיס לתהייה שלנו אודות דרכי ההקשרות שלנו, ולהיות לנו להשראה.
ולוואי וימלאו חיינו בקשרים שבהם ישנה הזדמנות לרפלקסיביות, לשיחה פנימית שלנו עם עצמנו; וכן ברגעים בהם רחשי הלב שלנו נחשפים באופן בטוח ופתוח לאחר; בהזדמנויות לקשרים בהם נשמע דיבור תמידי – בכל עת שכל צד רוצה בכך, הזדמנויות לשיחה מתמשכת ומתגלגלת – בכל עת; כמו כן בקשרים בהם נמצאים בדיאלוג של ממש, בתקשורת הדדית ודו כיוונית; ואחרונה, בקשרים בהם תקשורת מתרחשת מעבר לנאמר במילים, שונה ממה שניתן לביטויי בדיבור אנושי.
שבת שלום
