פרשתנו, פרשת משפטים, שמה זרקור על האדם ואחריותו למנוחתם של אחרים בשבת. הפסוק פותח ופונה בגוף שני אל האדם העושה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שמות כג:יב). אולם בפנותו להסביר את המנוחה שבאה בעקבות השביתה אין הפסוק ממשיך לדבר אל אותו אדם, אלא מתאר בגוף שלישי נסתר מי הם שינוחו ויינפשו בעקבות השביתה ממלאכה: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג:יב). מה שמדהים בפסוק הזה, כפי שניכר מן המעבר מנמען לנסתר, הוא הטענה שאין מטרת השביתה מנוחת הנמען הישיר השובת אלא מנוחתם של אחרים. בפסוק ישנה הכרה שעל מנת שהסביבה שלי תנוח – עלי לשבות. כלומר מנוחתם של אחרים תלויה בהפסקה שלי, בשביתה שלי. נדמה שהציווי המרכזי של שבת – שביתה ממלאכה – מטרתו איננה מנוחתו של האדם השובת אלא הבטחת מנוחתם של אחרים.
הקשרם של הדברים מעצים הבנה זו, לפיה יש לי אחריות לרווחתם של אחרים, שכוללת דאגה למנוחתם, ועל מנת לעשות זאת אני צריכה לפעמים להפסיק, לעצור, לקחת צעד אחורה ממלאכה. הפסוק בשמות כג מופיע מיד אחרי הציווי על שנת השמיטה. אף שם, שנת השביעית מתוארת באופן כמעט זהה לשבת: ראשית, פנייה בגוף שני למצֻווה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע … וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג:י); ולאחר מכן, תיאור של מי יזכו לאכול מן השדה הנטוש: "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" וכו' (שם:יא).
בשני המקרים התורה מציגה מוסר עקבי: הימנעות מעשייה היא מעשה שמייצר מרחב מנוחה עבור מי שנמצא במצב של חולשה – בני אדם – או של תלות – החיות והאדמה.
| וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת־אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן־תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ׃ (שמות כג:י-יא) |
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּר׃
(שמות כג:יב) |
שנת השמיטה היא השנה בה אחרים אוכלים מן השדה שלי. אני שומטת ונוטשת על מנת שאחרים יאכלו, כמו שבשבת אני מפסיקה לעשות מלאכה על מנת שאחרים ינוחו. מי שחסרים ברשימת האנשים המותרים באכילה מן השדה בשנת השמיטה הם נמעני הפסוק המצווים לשמוט. כך גם מי שחסרים ברשימת ה"למען ינוח" בשבת הם נמעני צו הפסקת המלאכה בפסוק. התורה מכירה בכך שאנחנו חיים במערכת של קשר ותלות – ההפסקה שלנו הכרחית על מנת שבני האדם והמרחב שסביבנו בכלל יוכלו לנוח.
שבת המן
אני רוצה להציע שמערך הקשרים והתלות שלנו הקשור במנוחה רחב אף יותר ממה שאנו על פי רוב מדמיינים. המילה 'שבת' מופיעה לראשונה לא כפועל אלא כשם עצם בפרשיית המן – 'שַׁבָּת לַה׳'. זו הפעם הראשונה שבה בני ישראל שיצאו ממצרים פוגשים את השבת: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה׳ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַה׳ מָחָר; אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר" (שמות טז:כג).
משמעות מרכזית של השבת בפסוקים אלו היא היתר להניח את העודף שנשאר מן המן למחרת, היתר מיוחד רק ליום שישי עבור שבת. ההקשר להיתר ייחודי זה ביום השישי הוא שהמן לא נמצא בשדה בשבת. כפי שמתארים הפסוקים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה׳; הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" (שם:כה). שבת מתוארת כשַׁבָּת לַה׳, וההשלכה המעשית שלה היא שהמן לא יימצא בשדה. לכאורה יש פה הפסקת מלאכה של אלוקים, וזו מביאה לשביתה של בני האדם: "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שם, ל). ואולי צריך להבין את סדר הדברים בדרך הפוכה: נוצרים תנאים כדי שהעם לא יצטרך ללקט (מותר לשמור מן מיום שישי לשבת) וכך אלוקים יכול בשבת לשבות. "רְאוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי׃ וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שם, כט-ל). בעצם הצו הזה מייצר מציאות בה הנותן לחם לכל בשר נמצא במצב של וינח.
***
פרשת משפטים מלמדת שרק אם אני שובתת יכולה הסביבה המיידית שלי, מי שמכנים הפסוקים בן האמה והגר, לנוח, וזו אולי הסיבה לציווי השביתה.
כשמשווים זאת לפרשיית המן עולה הצעה מרחיקת לכת: נדמה שאלוקים במובן מסוים מצטרף אל בן האמה והגר. אלוקים הוא חלק מן הסביבה המיידית של האדם, סביבה שאינה יכולה באופן אמיתי לנוח, לנפוש, אלא אם כן האדם שובת.
תמונה זו הופכת את השבת ליום שבו עלי להתמקד באחרים. המוקד הזה אינו תיאורטי, ואינו הזדמנות להתמקד בעתיד. אלא מוקד זה הוא האחריות שלי לוודא שאחרים נחים בשבת. שבת הופכת ליום בו אני מודעת לעבודה שאני גורמת לאחרים לעשות, במקום לעבודה שלי, מודעות שהיא חברתית ותיאולוגית גם יחד. שבת הופכת ליום המזמין חשבון נפש מערכתי, חברתי ותיאולוגי, אודות הסביבה שלי והעבודה שהחיים שלי דורשת מאחרים ומסביבתי במובן הרחב ביותר: לא רק מאנשים ורכוש אלא אפילו מאלוקים.
שבת שלום ומנוחה
