פרשת בראשית הציעה התבוננות ברגע ראשון של יחסים בין אישיים, ופרשת נח זימנה עיון ביחסים שבין פרט לחברה. פרשת לך לך צועדת עוד צעד בהתפתחות האנושית, ופותחת צוהר לקולה של התורה אודות תהליכים בין דוריים. הפרשה מספקת עיון באופיים של מעברים אלו, ואמירה בדבר היחסים בין דורות, ויחסים בין מסורת לבין חידוש.
אברהם אבינו הוא אבינו בכל מיני משמעויות: הוא נתפס כאבי האומה העברית, אבי הרוח והאמונה היהודית המונותאיסטית בכלל, אבי הברית עם האלוקים האחד. אנו יורשים ממנו שושלת, ומורשת אמונית ומוסרית. אבל אברהם בפרשתנו מוצג בראש ובראשונה כבן, כצאצא, שעליו להחליט לכאורה אם הוא מסורתי או מחדש, ממשיך דרך או מהפכן.
א. אברהם כמחדש מהפכן
מדרשים רבים מתארים את אברם כמהפכן, שובר כלים – פשוטו כמשמעו – ביחס לעולם שבו צמח וגדל, מעשית וסמלית, קונקרטית ומטאפורית. הפרשה פותחת בקריאה: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב:א), ומדרשים מבינים זאת כקריאה להפנות עורף לַעֲבָרוֹ, למקום הולדתו ולאביו – קריאה שנענית בחיוב. בבראשית רבה, למשל, אנו נחשפים לנרטיב מפורסם המתאר התנהלות של שבר, ביזוי ומרד מצידו של אברהם ביחסיו עם אביו ועם סביבתו. המדרש נפתח בתיאור הרקע:
רַבִּי חִיָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא דְּיָפוֹ [אמר:] תֶּרַח עוֹבֵד צְלָמִים הָיָה, חַד זְמַן נְפֵיק לַאֲתַר (פעם אחת יצא למקום), הוֹשִׁיב לְאַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו. (בראשית רבה לח:יג)
מסיבה כלשהי היה על תרח עובד הצלמים, אבי אברהם, לצאת, ולכן הוא הניח לאברהם בנו למלא את מקומו בחנותו. מתוך הקשר הדיון שלנו, מעברים בין דוריים של תרבות ומסורת, יש משהו נוגע ללב בתיאורו של אב שמושיב את בנו תחתיו, אב שרוצה שבנו ילך בדרכו ובעקבותיו, הורה שבונה משהו – במקרה הזה חנות, ומקווה שבנו ימשיך בדרכו: 'הושיב לאברהם … תחתיו'.
בהמשך מדרש מפורסם זה, אברהם שואל את קונה הצלמים כיצד הוא, איש מבוגר, עובד לפסל בן יומו. בנוסף, אברהם שובר את צלמי אביו ומאשים אותם עצמם בשבר, וכך מביך את קוני הצלמים. הוא מתנהל כנגד אביו מאחורי גבו ובאופן ישיר, משפיל אותו ופוגע בפרנסתו וברכושו. הפגיעה היא לא רק פיזית – בהריסת הצלמים, אלא גם רעיונית, בעודו מפורר את אמונתו של אביו ומפרק אותה בשיחה עם אחרים ובשיחה עימו.
לפנינו דמותו של אברהם המהפכן, היוצר נתק בינו לבין מסורת אבותיו. הוא סוטה מדרכו של אביו על ידי יצירת שבר. תפיסותיו של האב מוצגות במדרש כשטות, מורשת שיש לדחות. מתוך כך יש צורך בהפניית עורף מוחלטת לטובת מהפכה מוחלטת, בבחינת: לך לך … מבית אביך" באופן מלא, כולל, בלתי מתפשר.
ב. אברהם כמחדש מסורתי
סיפור ״שבירת הכלים״ במדרש מוכר עד מאוד. אבל עיון חוזר בפסוקים מעלה התנהלות אחרת ומערכת יחסים הרבה פחות דיכוטומית בין האב לבין הבן. אציע שתי קריאות שבהן דרכים שונות להבין את אופי דרכו של אברהם ביחס לאביו ולמסורתו.
- חיקוי – עם סוף אחר…
עיון בפסוקים מגלה נרטיב שונה: לא שבר, אלא חיקוי. לפי הפסוקים אברהם צועד בצעדי אביו – ויוצא, כמו אביו, עם משפחתו אל עבר ארץ כנען:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃ (בראשית יא:לא)
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כׇּל־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׃ (בראשית יב:ה)
היציאה של אברם למעשה ממשיכה את הדרך שתרח יצא אליה. שניהם, אברהם כמו תרח, לוקחים את בני משפחתם, משפחתם הקרובה והמורחבת, ושניהם יוצאים, שניהם בדרכם אל ארץ כנען. התנועה המקבילה של האב ובנו, והבחירות הדומות – בולטות בלשון הפסוקים. לעיתים מרידות נעשות באמצעות חיקוי. ואולי כך יש להבין את הדברים שלפנינו. צאצאים מבטאים בו זמנית נפרדות ושייכות, הם מבקשים לבטא ייחודיות וקשר, ועושים זאת באמצעות חיקוי. אברהם אולי דוחה את השפעת אביו ומשמיע את קולו הייחודי – אולם האופן שבו הוא עושה זאת הוא דווקא באמצעות אימוץ המודל של תרח ושכתובו מבפנים. מה שמעניין בחיקוי של אברהם הוא שהחיקוי מוליד חידוש. אברהם מחדש בפסוקים בכל מיני צורות – אחת מהבולטות שבהן היא שהוא, בניגוד לאביו, מגיע לכנען, ולכך משמעויות מרחיקות לכת.
אברהם לא מתואר בפסוקים כבעל מתח עם אביו, להפך: הוא יוצא עם אביו מאור כשדים, ובעקבותיו, באופן דומה, יוצא ממקום מושבם. ועם זאת אברהם לא מהווה רפליקה של אביו – הוא לא מתיישב בחרן, אלא מגיע 'ארצה כנען'.
- השלמה – עם התחלה אחרת…
אפשרות נוספת להבין את התנועה של אברהם היא לראות אותה כתנועה משלימה – מביאה לידי סיום – את מעשיו של תרח – השלמה שבמהותה היא גם מהות ההבדל.
תרח יוצא למסע שהוא מתחיל אבל לא מסיים. סדר האירועים בפסוקים מתואר כך:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם … וַיֵּצְאוּ … לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן … וַיָּמׇת תֶּרַח … וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ … וּמִבֵּית אָבִיךָ … וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' … וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׃ (בראשית יא:לא – בראשית יב:ה)
לפי סדר האירועים המתואר, תרח מת לפני שהצליח להביא את מסעו לסיום. אברהם משלים את התהליך שהתחיל אביו, אולם בצל מות אביו אין סיכוי שהוא יעשה אותו דבר כמו אביו ויהיה זהה לו. בהגדרה הבן מתנהל אחרת מאביו.
לא רק סיום המסע שונה אלא גם נקודות המוצא המתוארות בפסוקים. המניע ליציאתו של תרח לא מתואר, ואולם זה של אברהם מתואר בשפה של יחסים בין אב לבן: "וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב:א). האמירה האלוקית אל אברהם היא הליכה מ… ואחד מן הדברים מהם עליו ללכת הוא אביו. כך על אף שאברהם פועל כמו אביו, ומשלים את התנועה שאביו התחיל, הרי שבו זמנית יש משהו בכיוון התנועה שלו שאחר מן היסוד.
שימת לב למהלך האירועים מעלה שאלות פרשניות, פסיכולוגיות ותיאולוגיות: האם גם תרח יצא כי אלוקים אמר לו לעשות זאת, או שמא אחד ההבדלים המהותיים בין אברהם לאביו הוא היעדרה של קריאה אלוקית לתרח? האם מות אביו הוא שמאפשר לאברהם לשמוע את הקריאה של אלוקים? או שמותו מהווה מעין קריאה לצאת ולהתרחק: מארצו, ממולדתו, ומבית אביו המת? ואולי מות אביו – אדם שהדגים יציאה מבית אב, הוא צוואה על אברהם לסיים את מסע אביו?
***
שימת לב לפסוקים מעלה שאלות לגבי הקו הדרשני של בראשית רבה, ומציעה להבין את אברהם לאו דווקא כמרדן או כמהפכן, אלא כמחדש מתוך קשר ומסורת: אולי הוא פועל מתוך דמיון לאביו אולם תוצר התנהלותו ייחודי, ואולי נקודת המוצא שונה מהותית. כך או כך, פעולותיו של אברהם אורגניות, תהליכיות, ומבוססות על מסורת – ונעשות בד בבד עם הליכה מבית אביו.
ואכן, אברהם כמו אביו הוא אדם מאמין, שעוזב את ארצו, מלווה במשפחתו. אברהם ממשיך ומחדש, מתוך מערכות יחסים בין דוריות, ולעומתן; בשיח איתן שלעיתים מקבל ולעיתים שולל, ממשיך ופונה, משלים ומשנה. כך ניצב לפנינו אברהם אבינו אשר מחדש במסורתיות, ומזמין אותנו לשים לב שמהפכה ומסורתיות, חידוש והמשכיות שלובים זה בזה יותר ממה שאנו נוטים לעיתים לקבל. כך, מה שנראה במבט ראשון כדיכוטומיה ונתק בחיים הדתיים שלנו ובכלל, עשוי לעיתים קרובות להיות מעשה של הרמוניה והמשכיות.
שבת שלום
