פרשת כי תשא – על הנהגה
היעדרותו של מנהיג יוצרת חלל, וחלל זה מזמין שאלה: איזה סוג הנהגה אנחנו מחפשים? בתחילת פרשת כי תשא משה נעדר. עוד לפני כן, בסוף פרשת משפטים, הוא עולה להר, נכנס אל תוך הענן, ומשאיר אחריו מערך הנהגה חלופי. "מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד:יד), הוא אומר לעם, ומעמיד במקומו שניים: אהרן וחור. מי הם, מה קורה להם – ומה לומדים מהם על מהותה של מנהיגות?
״עִמָּכֶם״: הנהגה עִם העם
העלייה של משה להר מתוארת כך:
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם … וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹקִים. וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם… וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (שמות כד:יב–יח)
משה נעדר, ולזמן ארוך. בעודו פונה להר הוא מנסה לא להשאיר חלל של הנהגה. הוא פונה לשותפיו להנהגה, לזקנים, לאהרן ולחור. משה משאיר אחריו מערך הנהגה חלופי, ולמעשה מורה לעם ולזקנים לפנות אל אהרן וחור גם יחד: מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. שלל תפקידי ההנהגה בהוראתו של משה נעשים על ידי ריבוי אנשים.
בנוסף, משה מורה מה יהיה תפקידם בזמן העדרו. בכך הוא למעשה מסמן שני תפקידי הנהגה ברורים. ראשית להיות עִם, "עִמָּכֶם" – להיות נוכחים, קרובים לעם ולצדם, מחזיקים את המרחב בעת אי־הוודאות. שנית להיות כתובת: "מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" – להיות מוקד פנייה ומענה, דמות שניתן להעלות מולה שאלות ומחלוקות. הנהגה בזמן משבר, ואולי בכלל, איננה רק אמונה על ניהול וקבלת החלטות; היא בראש ובראשונה נוכחות וכתובת אליה ניגשים.
אהרן – הנהגה מקרבת ואוהבת שלום
אהרן מוכר לנו היטב. מתחילת ספר שמות, הוא השותף המרכזי של משה בשליחות לפרעה: "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שמות ז:א). שותפות האחים חוזרת שוב ושוב, ומודגשת בתולדות בני לוי בפרק ו בפסוקים: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה׳ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה … הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו:כו-כז). בנוסף, אהרן כבר מזוהה עם תפקידו הכהני במשכן ה': "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו … חֻקַּת עוֹלָם" (שמות כז:כא).
בבואם לפרש את תפקידו של אהרן כמנהיג, חז"ל בקשו להבליט פן נוסף בדמותו של אהרן, ומתארים את איכותו הפנימית של אהרן במילים שהפכו למעין סיסמה, ואולי לסיסמת הנהגה באופן מיוחד: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א:יב). דמותו של אהרן, אם כן, היא דמות של מתווך, של כהן, של מי שעומד בין העם לבין ה', ואולי גם בין חלקי העם לבין עצמם – רודף שלום. הוא עושה זאת מתוך ובאמצעות אהבת הבריות.
חור – הנהגה מסרבת
לעומת אהרן, חור כמעט ואיננו מוכר לנו מן התורה. המסורת המדרשית מזהה אותו כ"בן מרים" (רש"י על שמות כד:יד, על פי בבלי סוטה יא ע"ב ועוד) – הדור הבא של המשפחה, בן האחות, שמצטרף לשני האחים. כך נוצר מעין משולש משפחתי–מנהיגותי: משה, אהרן, וחור – שלושה גברים, משושלתם של עמרם ויוכבד.
אך כשמגיע חטא העגל, הכתובת היחידה אליה לכאורה פונה העם כפי שעולה מן הפסוקים היא אהרן: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות לב:א). בניגוד להוראותיו של משה, חור איננו. המדרש ממלא את הפער ומציע הסבר להעדרו: "בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בַּתְּחִלָּה הָלְכוּ אֵצֶל חוּר, אָמְרוּ לוֹ… קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶן עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ…" (ויקרא רבה י:ג).
איזה טיפוס הנהגה מגלם חור במדרש בעומדו למול העם? חור, אם כן, מגלם טיפוס אחר של הנהגה: הוא אומר "לא", הוא מתנגד, והוא מוכן לשלם בחייו כדי לא לאפשר את המעשה. אם אהרן מגלם דמות של מנהיג "אוהב שלום ורודף שלום", הפועל מתוך רצון להגיע לפיוס על ידי פשרה, תיווך ולעתים ויתור, הרי שחור מגלם את עמוד השדרה הנוקשה, את המסירות לערכים גם במחיר אישי כבד.
יש דמיון בולט ושוני בולט בין התיאור המדרשי לפנייה לחור לבין התיאור בתורה בפנייה לאהרן. התגובה של השניים כמובן שונה לגמרי. מאידך, העם, בשני המקרים, פונים אל אדם אחד בלבד. אנו לא יודעים אם אהרן וחור הציגו את עצמם כיחידים, או שהעם בחרו לפנות לאחד מהם בלבד. כך או כך אין לפנינו התנהלות של הנהגה משותפת.
שלושה על ראש הגבעה – הנהגה נשענת
יש רגע בו מתארים הפסוקים הנהגה משותפת שבו השלושה – משה, אהרן וחור, מופיעים יחד: במלחמת עמלק.
"…וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה… וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ." (שמות יז:י–יב)
התמונה חזקה: לפנינו משה המנהיג, איש החוק ואיש הנבואה, כשידיו מורמות – ותנועת ידיו משפיעה על גורל המלחמה. אבל "ידיו כבדים"; כביכול הוא איננו מסוגל לשאת לבדו את נטל ההנהגה. אהרן וחור תומכים בו, כל אחד מצד אחר. ההמשגה של התורה – "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" – איננה רק תיאור טכני של יציבות, ואולי גם לא רק תיאור רוחני של בטחון בה', אלא גם תיאור של אמון: אמון של מנהיג שמכיר בגבולות יכולותיו ויודע להסתמך על אחרים; אמון של שותפים המוכנים להיות "תומכים" ולא מובילים, להיות צדדים המחזיקים את מי שבמרכז; אמון בהנהגה שנוצרת מן השילוב – בין כהן–מפשר (אהרן), לוחם–מסור נפש (חור), ומנהיג–נביא (משה).
תמונה זו מאירה באור חדש את מה שקורה בפרשתנו, בסיפור חטא העגל. כשמשה איננו, והלחץ גובר, נדמה שהעם לא פונים אל קבוצת מנהיגים. המאזן המשולש נשבר. במקום צוות שבו יש מי שאומר "כן" ומי שאומר "לא", מי שתומך ומי שנתמך, וגם אולי מי שנושא שלל קולות יחד, נותר מנהיג אחד – שדרכו, במאמץ למנוע שפיכות דמים ולשמר את העם, מובילה לפשרה מסוכנת.
על הנהגה
הקריאה בפסוקים ובמדרשים חושפת שלושה טיפוסי הנהגה:
משה הוא הנביא, המחוקק, נושא התורה, אך גם אדם שכועס, נשבר, שובר לוחות.
אחיו אהרן הכהן, אוהב שלום, מרכך, מפייס ומקרב, נושא את משפט העם על ליבו.
והשלישי, חור – מי שמוכן "לתת נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן [לבני ישראל לחטוא]" (שמות רבה מח:ג), לסרב ולעמוד נגד גם במחיר חייו.
ביחד, שלושתם יוצרים תמונה של הנהגה שאיננה נשענת על אדם אחד, אלא על מערכת יחסים בין דמויות שונות, בעלות אופי אחר, שמאזנות זו את זו ותומכות זו בזו.
אולי זה המסר העמוק של "וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם" – לא רק פתרון טכני להעדרו של משה, אלא הצעה, על ידי הזכרה דווקא של משבר, הזכרה שהנהגה ראויה איננה רק שאלה של "מי בראש", אלא של מי "עמכם", הנהגה ראויה איננה רק שאלה של "מי בראש", אלא של מי "תומך בידיים", איך תיבנה הנהגה של "אמונה" של בראש ההר?
בזמן של "בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה" – כשהמנהיג איננו חוזר בזמן, כשהענן מסתיר, כשהעולם מרגיש ריק מהכוונה – אפשר לשאול מחדש לא רק איפה משה, אלא גם: איזו הנהגה משולבת אנחנו מבקשים; איזה שילוב של הקשבה מפשרת, מילה נחרצת, ויכולת להישען אנו מבקשים – ואולי אף דורשים ממנהיגינו.
שבת שלום.
