צדיק עם רשע
בפרשתנו אברהם מתווכח עם הקב"ה על ההחלטה להפוך ולהרוס מן היסוד את סדום. מהן טענותיו של אברהם אבינו בנסותו למנוע את הריסתה המוחלטת של העיר? על כך שסדום מרושעת וקורים בה דברים נוראיים אין מחלוקת בין אברהם לאלוקים. אם כן, מה היסוד לפנייתו של אברהם? למה אברהם לא רוצה שה' יעניש ויהפוך את סדום?
בשורות הבאות אציע מספר אפשרויות להבנת פנייתו של אברהם, לפיהן הוא שואל אודות מקומם ותפקידם של צדיקים בתוך חברה מרושעת, אודות בחירה חופשית, ואודות מקומו של כעס. הפירושים מציעים שאברהם דורש מן הקב"ה להסיט את מבטו מסדום והרשעים שבה אל עצמו, ולתהות על עצמו. הדיון כולו נובע משאלה פרשנית ומוסרית ביחס למשמעות הפנייה ״האף תספה צדיק עם רשע״.
א. הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע?!
מילותיו של אברהם "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כׇּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית, יח: כג-כה) הם קריאה לא להמית צדיקים. מסתתרת מאחורי אמירה זו הנחה שישנם צדיקים בסדום, ושלא ניתן להפוך עיר בלי לפגוע בצדיקים שבהכרח נמצאים בתוכה. במילים אחרות – טענתו הראשונה של אברהם היא שאין הצדקה להרג הצדיקים שבסדום.
רבנו בחיי מסביר מה המחיר שבפגיעה בצדיקים עם הרשעים, ומציג את דברי אברהם לקב"ה כך: "חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה ותרבה הכפירה בעולם" (רבנו בחיי על אתר). כלומר, הרג צדיקים עם ענישת הרשעים יוביל למעשה לביטול הבחירה החופשית, כי אם אין משמעות לבחירה בטוב – שהרי צדיקים מתים בעוונותיהם של רשעים – אז מדוע שיבחר אדם בדרך הצדק. לפי קריאה זו הקב"ה עומד לעשות מעשה שמשמעותו קריסה של מערך הבחירה החופשית האנושי.
ב. הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם?!
טענתו השנייה של אברהם היא שקיומם של צדיקים מהווה תמריץ לסלוח באופן כללי: "הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם…" (שם, כד). הקריאה להחיות את הרשעים בזכות או לפחות לאור הימצאותם של צדיקים חורגת מן ההגיון, ומן המוסר האנושי. זו דרישה מן הקב"ה לסבול, לשאת, לקבל או להכיל את הרשעה, ולא לתת לה להיות גורם מפעיל – לא לתת לרשעה של אחרים להיות גורם המכתיב לקב"ה את התנהגותו. זו קריאה לדון חברה אנושית לכף זכותם של אלו שבוחרים בטוב ובצדק, ולא לכף חובתם של בני האדם הבוחרים בעוול וברוע.
ג. הַאַף? האם בכעס?!
במקום להתייחס למילה ״הַאַף״ כמילת שאלה, אונקולס מתרגם את פתיחת שאלתו של אברהם: "האף" במילה "ברגז" (אונקלוס על בראשית יח:כג). הוא מציע שהקב"ה כועס ושלכך מתייחס אברהם. פירוש זה מקבל הדהוד בניסיון החוזר של אברהם בפסוקים לבקש מאלוקים לא לכעוס: "וַיֹּאמֶר אַל־נָא יִחַר לַאדֹנָ-י וַאֲדַבֵּרָה…" (שם, ל; שם, לב). לאור תרגום אונקלוס מסביר רש"י את פניית אברהם לאלוקים כך: "הַאַף יַשִּׂיאֲךָ שֶׁתִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (רש"י שם, כג). כלומר, יש חשש שהקב"ה מונע מכעס – ושענישה שכוללת את הצדיקים היא מעשה שמאחוריו אף וחימה. ישנם מדרשים שהופכים מעט את סדר הדברים, ומציעים שהקב"ה בעצמו חושש מכעסו, ולכן מתייעץ עם אברהם! כך למשל בתנחומא: "אפילו בשעה שהקב"ה כעס על סדום מפני מעשיהם הרעים, ובקש הקב"ה להפוך את סדום, לא חתם הקב"ה גזר דינם עד שנמלך באברהם" (תנחומא בובר, וירא ו).
כך או כך, בין אם מדובר בטענה של אברהם או בחשש של הקב"ה, המשמעות היא שכעס הוא כוח הפועל נגד צדק ומשפט, ולכן אין להרוס את העיר אם הוא המניע.
ד. ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם!
בפירושים השונים שראינו דרש אברהם לא להרוס את סדום כדי שיהיה לבני אדם מניע לבחור בטוב ובצדק. הוא דרש מן הקב"ה להכיל את החטא – אולי תוך עיון בטוב של בני אדם ולא ברע – והציב תמרור אזהרה כנגד פעולה מתוך כעס. הפירוש האחרון מכיל מרכיב פעיל ודורש מן הקב"ה לא רק קבלה, הכלה והימנעות, אלא גם עשייה.
הרמב"ן מסביר ואומר שאברהם מצפה מה' להצטרף ל'טובים' בסדום וכך להטות את הכף לטובת העיר כולה. הציפייה מאלוקים היא לא להיות שופט בלבד, לא להיות ניטרלי, וגם לא להיות בצד העומד כנגד סדום, אלא להצטרף לקבוצת המיעוט שבעיר וכך להטות את הכף לטובת העיר כולה.
אסביר: אברהם דורש מאלוקים לקבל שאם ישנם חמישים צדיקים בעיר הרי שהיא כולה לא תיחרב (שם, כד). רש"י תוהה מדוע אברהם מתחיל בחמישים? הוא מניח שאם יימצאו עשרה צדיקים זה יהיה מספיק והעיר לא תיהרס. ההסבר המוצע הוא שסדום היא למעשה קבוצה של חמש ערים: "עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמישה מקומות יש" (רש"י על בראשית יח:כד). אולם אז מציע אברהם שאולי יספיקו ארבעים וחמישה אנשים להצלת קבוצת הערים כולה – איך יספיקו ארבעים וחמישה אנשים צדיקים להצלתם של חמש ערים?! הרמב"ן מסביר ואומר: "תשעה לכל כרך וכרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם" (רמב"ן שם). לפי הסבר זה הציפייה של אברהם מן הקב"ה היא שהקב"ה בעצמו יצטרף אל אנשי העיר במניין הצדיקים שבה – וכך יהיו בכל עיר עשרה להצלתה.
***
מה שמשותף לטענות כולן הוא שהמוקד של אברהם איננו סדום אלא הקב"ה. אברהם שם זרקור על החלטתו של הקב"ה, אופן התנהלותו והשלכותיהם. במובן מסוים אברהם מבקש שהקב"ה יסיט את מבטו אל עבר עצמו – ומתוך כך יהיה לדעת אברהם ברור שיש מקום לשנות את ההחלטה ביחס לסדום וגורלה.
אברהם למעשה שואל את הקב״ה:
האם אתה רוצה לנהל את עולמך הקב"ה באופן שצדיקים מתים בו עם רשעים, ולבחירה חופשית ולבחירה בטוב אין משמעות?
האם אתה הקב"ה רוצה לתת לרשעה ולרשעים להיות הגורם המכתיב את התנהלותך?
האם אתה האלוקים רוצה להיות ישות שמונעת מכעס – דבר שמעוור מפני הצדק?
האם אתה האלוקים רוצה להיות שופט ניטרלי או לפעול בעולם ולשים את כובד משקלך עם הצדיקים?
דרישתו הבסיסית של אברהם היא שכאשר ניצבים אל מול רשעות בל נשכח לשים זרקור על עצמינו, וכך נמנע מלתת לרשעה ולרשעים להכתיב ולנהל אותנו. בעקבות זאת הוא מציב למעשה בקשה מרובעת: אל מול רוע עצום, הוא קורא לחפש את מקורות הטוב שוודאי נמצאים במרחב, לא לתת לכעס לנהל אותנו, לא לתת לרשעות ולרשעה להיות הגורם המכתיב את התנהגותנו, ולהעיז להתקרב ולהצטרף אל הצדיקים שבוודאי שם.
שבת שלום
