לאורך פרשת ויצא, כמעט מרגע מפגשם הראשון, נמצאים לבן ויעקב בריב. אני מבקשת להתמקד ברגע נדיר של מפגש, אם כי מפגש סבוך, בו הפסוקים מתארים רצון לגשר: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה…" (בראשית לא:מד). כפי שנראה, אנו עדים לברית של נפרדוּת, ברית שהרבה מן התוכן שלה הוא איך יתקיימו באופן נבדל ולא יחד.
א. ברית נפרדוּת
לאחר הכרזתו של לבן " לְכָה נִכְרְתָה בְרִית" (שם), תגובתו של יעקב היא לפנות לבניית תוצר פיזי. מה שמשך את תשומת ליבי הוא מגוון הכינויים המקראיים והשמות שניתנים לתוצר זה: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה׃ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ־גָל… וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד׃ וַיֹּאמֶר לָבָן … וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף ה' בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ…" (בראשית לא: מה – מט). השמות לא רק מרובים, הם גם לא חופפים בדיוק.
הפסוקים פורסים מנעד רחב של משמעויות, שחלקן סותרות אחת את השנייה: מצבה, גלעד ומצפה. מצבה כשמה כן היא – דבר ניצב שאותו אמורים לראות, מושא של ראייה. בנוסף, מצבה היא אבן או עמוד שמוצב לזכר מאורע – במקרה שלפנינו, לזכר כריתתה של ברית. בעוד המצבה מדגישה שקרה פה דבר משמעותי בעבר, המילה ״גַּלְעֵד״ מדגישה את תפקיד העדות: "וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (שם, מח). – עדות וזכרון שלובים כמובן זה בזה, אולם המטען שלהם אחר. הגלעד מעיד היום, מנכיח בהווה ומתקף עכשיו שנכרתה פה ברית. מצפה היא מקום ממנו אפשר לצפות למרחוק, מעין אמצעי ראייה – ואולי הכוונה קדימה, לעתיד: עין שממשיכה לראות לרחוק (בצירי הזמן והמרחב), גם ששני כורתי הברית אינם יחדיו; עין שממשיכה לדרוש את קיום הברית ולפקח עליו.
כך, תחת הניסיון להציב מצבה המעידה על ברית ברורה בין שני צדדים, הלשון של הפסוקים חמקמקה, והנזילות הלשונית כאילו חותרת נגד הבהירות, מערערת על הרצון, אם ישנו כזה, להבין אחד את השני, ועל השאיפה לגשר בין האנשים ומשפחותיהם.
אין בפסוקים הבעת חשש שהשמות השונים מעידים על נבדלות או הפרדות שמסכנות את הברית. אין בפסוקים הבעת חשש שהבנות שונות של הברית, והאפשרות שיש מטרות שונות לכל צד, תערערנה על הברית. להיפך, המשמעויות כולן מקבלות מקום בפסוקים, וההבנות השונות של מטרת הברית ומשמעותה מתקבלות בעיצוב היחסים העתידיים.
ואכן, התיאור של החיים אחרי כריתת הברית מציע תפקיד נוסף לתוצר הפיזי – תפקיד של הפרדה: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא:נא). לבן מסביר בדבריו ליעקב: יש בינינו גל, מצבה, שאני יריתי – העמדתי, בינינו. זה לא גל מקשר – זה גל מפריד, ואולי כך צריך לראות את הברית שנכרתת בפסוקים בכלל: לפנינו ברית של פרידה, היפרדות והפרדה. וממשיך לבן ומבהיר: "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם־אָנִי לֹא־אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאִם־אַתָּה לֹא־תַעֲבֹר אֵלַי אֶת־הַגַּל הַזֶּה וְאֶת־הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה " (שם, נב). ההבטחה היא לא לעבור לרעה: תוכן הברית המודגש הוא נפרדות. ניכר שגם לברית הפרדה יש צורך בשמירה מתמשכת, והמצבה מבצרת ומבהירה זאת.
ב. נבדלוּת שמרחיבה קודש
וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד (שם, מז). כאמור, לבן ויעקב נותנים למצבה שמות שונים במגוון משמעויות אולם גם במגוון שפות – כל אחד בשפתו. יעקב בשפת הקודש ולבן בשפתו, ארמית. פתאום מתגלה מציאות לפיה ייתכן ששני האנשים הללו, ששהו יחד כל כך הרבה שנים, דברו שפות שונות, וחיו למעשה בפער – במרחק של תרגום – זה מזה.
שוב, היה מקום לחשוש שהשפות השונות מעידות על הבנות שונות, והבנות שונות עלולות לסכן את הברית. לדאגה זו יש ביטוי בדיונים הלכתיים ותיאולוגיים. החשש משתקף בשאלה הבאה: האם לביטויים הארמיים שבתורה, מה שחז"ל מכנים "תרגום שבה", מעמד שונה מהעברית שבה? תשובה חיובית תעלה חשש שמא יעקב ולבן כורתים כל אחד ברית אחרת – עד כדי כך שאין קשר או הבנה מספיקים ביניהם ליצירת ברית!
במסכת שבת תוהים כשיש דליקה בשבת, ומצילין את כתבי הקודש על אף ששבת – האם מצילים גם כתבי קודש מתורגמים? ובלשון התלמוד: "ומקרא שכתבו תרגום [=ארמית] וכתב עברית – מצילין מפני הדליקה; ואין צריך לומר [=וברור שגם] תרגום … שבתורה. תרגום שבתורה מאי ניהו [=מהו דוגמא לכך]? יגר שהדותא" (בבלי שבת קטו ע״ב). ובהשאלה, נדמה שבמרחב ההלכתי והרעיוני-תיאולוגי הפרשנים מבינים את הברית הדו שפתית שלפנינו, כמעשה שטומן בחובו את האפשרות – ואולי אף את החיוב – להרחיב את מרחב הקודש.
כך, ברית, גם אם היא ברית נפרדות – ואולי דווקא במקרה כשזה, ברית איננה צמצום או ביצור של אפשרות צרה אחת. דווקא כריתת ברית משמעותה הרחבה של מה שיכול להיות מובן כקדוש.
הפסוקים אין מציגים את השאלה או הדאגה שכוונות הצדדים בברית שונות – לשונית, רגשית או לגבי תוכן הברית והחיים שלאחר כריתתה. ככל הנראה, התורה מודעת לכך שברית בין אויבים או אנשים הנמצאים במערכת יחסים מתוחה, כרוכה ביסוד מסויים של חוסר הבנה, ושיש סיכוי סביר שההבנות של כל צד אודות העתיד שונות. התורה באה ללמד אותנו שזו כוחה של ברית: היכולת לקיים יחסים בין שונים, להבהיר נבדלות, לעיתים לעצב נפרדות, ובתהליך שיש בו גם אולי וויתור על משהו מן העוינות. כך הברית היא יצירה והרחבה של מרחב של קודש.
שבת שלום
