אנחנו ברגעי פרידה מספר בראשית, רגעי הפיכת המשפחה לעם. על סף פרידה מן הפגיעה, ואולי אף מן הטראומה האישית של יוסף, ומעט לפני הכניסה אל הפגיעה – ואולי נכון יותר הטראומה – הלאומית של עבדות מצרים. איזו תודעה שואפת פרשת ויחי להנחיל לנו כאמצעי נוסף בארגז הכלים להתמודדות עם עבדות מצרים?
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם" (בראשית נ:טו) – הפסוק מתאר את רגע השינוי: יעקב איננו, וחבורת האחים מכונסת יחד – אולם בלי אביהם. בתוך הרִיק הזה מתעוררות שתי דרכי התמודדות שונות: דרכם של האחים, ודרכו של יוסף. הראשונה – דרך של פחד וחוסר יושרה; השנייה – דרך של התבוננות, התבוננות באומץ גם בפגיעה והתמקדות ביציאה ממנה – אולי אפילו התמקדות בטוב. לא כל דרך מתאימה בכל מצב, וכדרכה התורה בפרשתינו מרחיבה את מנעד האפשרויות האנושיות ומזמינה עיון בהשלכות של כל בחירה.
"ויראו אחי יוסף" – פחד שמוליד חוסר יושרה
הפסוק מתאר את הלך הרוח של האחים: "וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה״ (בראשית נ:טו). הם קוראים את המציאות דרך עדשת האשמה: הם יודעים היטב "אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ", ולכן משוכנעים שיוסף מתכוון לנקום בהם. אולם בפסוקים אין רמז לכך שיוסף תכנן לפגוע בהם; הפחד, כך נדמה, מספר יותר על האחים מאשר עליו.
מתוך החשש משמירת האיבה על ידי יוסף פונים אליו האחים: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית נ:טז-יז). המדרש בתנחומא מעיר על הפנייה של האחים: "חִפַּשְׂנוּ וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה יַעֲקֹב דָּבָר זֶה. אֶלָּא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ עַל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם אֵלּוּ הַדְּבָרִים" (מדרש תנחומא ויחי, יז). האחים מייצרים מעין צוואה שלא הייתה – "אָבִיךָ צִוָּה… כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא" – ויוצאים לדרך של חוסר כנות. המדרש מסביר שהמניע הוא הרצון ל"שלום", ושגם הלגיטימציה – ההיתר – לשקר, נובעת מ"כוחו של השלום".
בתלמוד הבבלי מקבל מעשה האחים היתר גורף ועקרוני: "וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אָבִיךְ צִוָּה וְגוֹ׳ כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹ׳'". (בבלי יבמות סה ע״ב). לצד ההיתר לשנות ולסלף מעט את העובדות על מנת לאפשר שלום, קשה שלא לתהות ולהתעצב על כך שדווקא ברגע שבו היחסים נכנסים לשלב חדש, אחרי מות האב, לא מעיזים האחים לומר: "יוסף, אנו פוחדים. אנו מרגישים אשם. אנו מבקשים סליחה". במקום אמת, במקום דיבור ישיר, במקום לחשוף את שבנפשם, הם עושים מניפולציה בשם השלום.
ברובד האנושי, האחים בוחרים להתמודד עם הפחד על ידי יצירת קשר המושתת על חוסר יושרה ולא על אמון. ברגע שאביהם מת הם מתמקמים מול יוסף כנאשמים שזוממים מהלך להינצל במקום יחד לבנות חדש. אמירת הדברים "אביך ציווה" קונה אולי שקט רגעי, אך מייצרת דפוס: אין שיחה אמיתית; אין לקיחת אחריות גלויה – יש התחבאות מאחורי דמות האב. בנוסף, דיבור בשם צוואה כובל את יוסף ברשת של חובות ומחויבויות, במקום לתת בידו – כאדם, וכאדם שנפגע – בחירה חופשית. כל שנותר לו הוא ציות לצוואה דמיונית. השלום שמנסים האחים להשכין ביניהם לבין יוסף הוא שלום שמגן, אך האם הוא מרפא?
"רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לַבּוֹר" – ראייה שמולידה מעשה
מנגד, מצייר המדרש תמונה של יוסף כמי שבוחר בדרך הפוכה: "בְּעֵת שֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לְבָרֵךְ עַל אוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו" (תנחומא, שם). תיאור זה פותח צוהר לעמדתו הנפשית של יוסף וגם מסביר את הרקע לחשש הגדול של האחים. וכך מסביר המדרש: עם מות אביהם הלכו בני יעקב לארץ כנען על מנת לקבור את יעקב כמצוותו אליהם. עם חזרתם, לפי המדרש, הלך יוסף אל הבור אליו הושלך על ידי אחיו. ברגע זה מתרחש פיצול תודעתי בין האחים ליוסף, ובמקום דיבור ישנו ריחוק. האחים, כפי שמפורש בתנחומא, חוששים: "כֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ, אָמְרוּ, עַכְשָׁו מֵת אָבִינוּ, לוּ יִשִׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה וכו'" (שם). הם מניחים שהליכתו של יוסף אל הבור מעידה על תודעתו: התמקדות בהפלה ובהתעללות שעבר, ומתוך כך ליבוי יצר נקמה ורצון להענשה.
ואילו המדרש מתאר את יוסף במקום נפשי אחר מן המדומיין על ידי אחיו. במקום לברוח מזירת הפגיעה – יוסף חוזר אליה. מבחינה נפשית זה מעשה כמעט בלתי מובן. ואולם חזרתו של יוסף אל המקום מניעה אותו למעשה מדהים: "שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לְבָרֵךְ עַל אוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ, וּבֵרַךְ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס" (תנחומא שם). יוסף מסרב להישאר רק בעמדה של קורבן, בהתמקדות ברע שנעשה לו. יוסף אינו "מייפה" את הפגיעה, הוא הולך לבור "שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ". אין כאן מחיקה של הכאב, אלא בחירה לראות מימד נוסף, מימד אותו יוסף מכנה נס. לא ברור אם יוסף מכוון בכך להצלה האישית שלו מן הבור, או לכך שמתוך החושך יצאה דרכו למצרים, והותנעה שרשרת אירועים שהצילה אנשים רבים. כפי שמתואר בפסוק: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ:כ).
על שפת הבור מתרחשים כמה דברים בנפשו של יוסף. ראשית, הוא מצליח להסתכל על הבור ולהחזיק בו-זמנית כמה זוויות ראייה שונות. את מחשבות האחים – "חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה" – עם מחשבות אלוקים – "אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" – בצד מחשבותיו אודות החוויה שלו עצמו. שנית, ברגע הזה בוחר יוסף להגדיר את הדברים כ'נס' ולברך עליהם. הברכה על הנס היא הכרה בצורך בישועה, בנפילה העמוקה, מתוך עמדה נפשית המצהירה: היום אני במקום אחר. הברכה היא בחירה, מעשה חופשי: יוסף בוחר לא להתמקד ברשעות של אחיו כלפיו בהשליכם אותו לבור (ולכן בנקמה או עונש), אלא ביציאתו מן הבור. זה גם מוביל אותו להתמקד באחר – באחר האולטימטיבי – שהיה חלק מתהליך הצלתו; ובשפת המדרש: הצלה ברמת נס.
בין נקמה להכרה
שתי התגובות – של האחים ושל יוסף – משרטטות בפנינו שתי דרכי עמידה מול עבר בעל משקעים, דרכים שמתווספות למנעד רחב של תגובות אנושיות לפגיעה. כך עולה שמול עוול שנעשה לנו, או עוול שאנו עשינו לאחרים, קיימת בחירה:
· מחד, לתת לרגשות האשמה והנקם לגאות. האחים כלואים בתסריט שבו ברור להם שמי שנפגע – ינקום ויפגע בחזרה. כך נראה עולם שבו כוח ונקמה הם השפה המכתיבה. גם אם יוסף לא חושב כך, הם מקרינים עליו את דפוסי המחשבה שלהם, ולכן חיים בחרדה תמידית, בהסתרה, ובהנחה ששלום יבוא רק עם מעט חוסר יושרה, ורק מתוך כפייה של חובה ומחויבות.
· ומאידך, לראות בבור לא, או לא רק, מקום עוול, עלבון והתעללות, אלא מקום ממנו יצא יוסף. לקרוא לתהליך כולו בשם – דבר שגם מאפשר מימד של לקיחת אחריות. יוסף היה יכול לעמוד ליד הבור ולעלות על גדותיו בכעס: "כאן האחים שלי השפילו אותי, מכאן התחיל הסיוט". במקום זאת, הוא מברך. ברכה היא פעולה של בחירה, חופש ומתן משמעות: הכרה בנורא, בחוסר אונים, ובכך שאני לא שם יותר, ובחירה לכלול בסיפור שלי 'נס'.
המדרש מציב בפנינו בחירה מהותית. לעתים אנו בצד של האחים: יודעים שפגענו, מתביישים, מפחדים מתגובת האחר. אז קל יותר להסתתר מאחורי "אביך ציווה", "זו חובה", מאשר לדבר אמת, להתנצל, להכיר באשמה ובפגיעה, בתוצאותיה ובהשלכותיה. השינוי מן האמת הוא לעיתים דרך מתאימה למטרת השלום. הוא עשוי להשיג שקט, לפחות באופן חיצוני, אך מתחת לפני השטח ייוותרו אשמה, חשדנות, כפייה, ניכור ועוינות. ולעתים אנו בצד של יוסף: עם פצע שנגרם לנו בעבר, יחסים משפחתיים או קהילתיים שבהם הופעל נגדנו כוח לא צודק, חוויה שעד היום מעוררת זעם. קיים מנעד רחב בין האחים ליוסף.
פרשת ויחי מציעה את אומץ ה"ברכה על הבור": לחזור למקום הכאב – בנפש, בזיכרון ולעתים גם בפועל – ולנסות לראות גם את מה שנפתח שם: תעצומות נפש שגילינו, דרכים חדשות שנוצרו, יכולת אמפתיה שנבנתה. זה אינו ביטול של האחריות של מי שפגע, אלא בחירה שלא לתת לכעס ולנקמה להגדיר את כל סיפור חיינו.
שבת שלום
