המילה "ויגש" פותחת את אחת הסצנות הדרמטיות בתורה: רגע שיא בתוך ההתרחשות המתוחה בין יהודה והאחים בכלל לבין יוסף, רגע שבו גורל המשפחה כולה תלוי במילים ובמעשה של אדם אחד. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר …" (בראשית מד:יח). חז"ל משתהים כבר על הפועל הראשון – "ויגש" – ורואים בו יותר מתיאור תנועה במרחב פיזי. במדרש בראשית רבה נפרש מנעד המשמעויות האפשריות של מילה זו:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲגָשָׁה לְמִלְחָמָה… רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הֲגָשָׁה לְפִיּוּס… רַבָּנָן אָמְרֵי [=חכמים אומרים]: הֲגָשָׁה לִתְפִלָּה. (בראשית רבה צג:ו)
שלוש הדרכים הללו — מלחמה, פיוס ותפילה — מציעות שלושה פנים אפשריים לאותה תנועה יסודית של התקרבות.
ויגש: למלחמה או לפיוס
רבי יהודה רואה בדמותו של יהודה מי שמכין עצמו למלחמה. הוא ניגש אל יוסף בתודעה שמולו עומד יריב, כוח שיש לעמוד נגדו ולהתגונן מפניו – כח שאולי יתקוף. לגשת אל מלחמה משמעו להיכנס אל מרחב עימות וריב מתוך החלטה להילחם במידת הצורך. מלחמה היא לא רק ריב, אלא מפגש בו צדדים עוינים מבינים שיש לפניהם שתי אפשרויות: ניצחון או כניעה.
המפגש מלא ברגשות. אחת הדרשות הקודמות בפרשה בבראשית רבה מתארת את יהודה ויוסף במצב של כעס העומד להתפרץ: "זֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה, וְזֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה." (בראשית רבה צג:ב). כעס הוא אולי אחד הרגשות שעומד בבסיסו של מפגש מלחמה, יחד עם אשמה ופחד, שכנראה מלווים מפגש אחים טעון זה.
לעומת רבי יהודה, רבי נחמיה מציע שמה שמאפיין את תנועת הגישה, את ההתקרבות, הוא פיוס. לפי קריאה זו, יהודה ניגש באופן המזמין או מציע ריצוי. תנועת ההתקרבות שלו מכוונת למנוע עימות, לשכך כעסים, להשיב את מערכת היחסים המסלימה במהירות למצב של שלום והרמוניה. פיוס הוא לא רק סיום ריב, אלא תהליך שבו צדדים יריבים מפסיקים לחשוב במונחי ניצחון והפסד, ומתחילים לחשוב במונחים של שותפות – קיום זה בצד זה ואולי אפילו יחד. תנועת הפיוס במהותה היא תנועה המכילה תקווה לשינוי, ואמון ששינוי הוא אפשרי.
בד בבד, עם תנועת ההתקרבות, מסביר יהודה ליוסף שהוא אחראי על אחיו בנימין: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר" (בראשית מד:לב). כלומר שהוא הבטיח לאביהם: "אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים" (שם). יהודה לא רק מבטיח להביא את בנימין, אלא גם מצמיד לכך אחריות אישית עמוקה – ערבות כלפי אביו, אחריות ונאמנות. כאומר: אין פה סיפור של בנימין בלבד, זהו בעצם סיפור משותף – שלנו.
ויגש: לתפילה
לצידם של 'ויגש' למלחמה ו'ויגש' לפיוס, מציעים החכמים הצעה שלישית, לפיה 'ויגש' מסמן תנועה לתפילה.
כיצד ניתן להבין פירוש זה בקשר שבין יהודה לשליט מצרים, או בין יהודה לאחיו יוסף? יש משהו תמוה בדיבור על תפילה כשהמוקד הוא קשר בין שני אנשים. אולי פירוש זה נובע מהבנה שיהודה מרגיש חסר אונים ברגע הזה מול יוסף, ומתוך כך פונה לאלוקים?
הסבר אחר טמון בהקשר שבו נוצרה הדרשה, שכן דרשה משולשת זו נמצאת במקום נוסף במדרש בראשית רבה, סביב 'ויגש' אחר: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע?" (בראשית יח:כג) לפני הפיכתה של סדום:
רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה… רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס… ורבנן אמרין [=וחכמים אומרים]: הגשה לתפילה. (בראשית רבה מט:ח)
בהקשר זה מציע המדרש שאברהם ניגש לקב"ה תוך שהוא מקשה על החלטת הקב"ה להרוס את סדום מתוך כמה תודעות או טיפוסי פנייה אפשריים שונים. אולי בתודעה של מלחמה, כלומר מתוך ציפייה לעימות, וצורך בהפעלת כח מתנגד. ואלמלא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: כביכול אברהם ניגש לקב"ה מתוך מוכנות להילחם בו. אולי מתוך שאיפה לפיוס, כדי לרצות את הקב"ה כך שירחם על סדום. ואולי אברהם פונה לקב"ה כמו שפונים לכוח עליון, בתפילה, כאדם שניגש אל מי שאמר והיה העולם.
הוספת התפילה במדרש כאפשרות למהותה היסודית של הפועל 'ויגש' מייצרת מרחב בו משמעות אנושית ומשמעות תיאולוגית נפגשות – ואולי רומזת שתנועת ה-"ויגש" היא תנועה אל הזולת, גם כשהזולת אינו מובטח. התנועה 'ויגש' היא אולי תנועה הנעשית מבלי שיש ידיעה ברורה אודות אופי או משמעות המפגש עבור מי שצועדים לקראתו.
מלחמה, פיוס ותפילה
מה מאחד את שלושת הפירושים, השונים זה מזה בתכלית? בכל השלושה יש מהות משותפת – עצם התנועה: לגשת. האדם – אברהם או יהודה – לא נשאר במקומו, לא נותר פאסיבי, לא קופא, אלא מתקרב. אדם שמוכן לגשת הוא אדם שמוכן לפגוש: בין אם הוא ניגש במוכנות להיאבק, בתקווה או בתחינה. דמות שלוקחת צעד לקראת, שמתקרבת למפגש, היא דמות שלוקחת אחריות: "כי עבדך ערב…" (בראשית מד:לב).
נראה, אם כן, שההגשָה היא שפתם של מי שאכפת להם. גם אברהם וגם יהודה אינם מוכנים לעמוד מנגד – פיזית ורגשית. הם מתקרבים וניגשים. אברהם אינו מוותר על בני סדום; יהודה אינו נכנע לטרגדיה האפשרית של בנימין ושל אביו. אברהם אינו מוותר על הקב"ה כאלוקים צודק, ויהודה, בלי לדעת זאת, לא מוותר על יוסף. שניהם ניגשים. יהודה הולך בדרכו של סבא רבא שלו, אברהם: בשניהם מתוארת תנועה של אדם אחד שנכנס למרחב הלא בטוח כדי להגן על אחרים.
יש בפועל "ויגש" לקיחת סיכון. זוהי תנועה שדורשת תעוזה. מי שניגש חייב לוותר על מרחב מוגן. בין אם מדובר באברהם הניגש אל הקב״ה, ביהודה הניגש לשליט מצרי, או באדם הניגש לאדם תוך (אפשרות) מריבה — בכל מקרה זהו מעשה טעון. קרבה פיזית היא כמעט תמיד גם קרבה רגשית (גם אם צורת הקרבה היא כעס) – ושתיהן מכילות חשיפה או העצמה של פגיעות. ואולי כל התקרבות, כל 'ויגש', היא שילוב של מלחמה, פיוס ותפילה, כל גישה מכילה מימדים של הפעלת כח והתגוננות, תקווה לשינוי, והכרה בגבולות כוחי כאדם. כשיהודה ניגש, הוא נושא על כתפיו לא רק את עצמו. הוא ניגש בשביל ראובן, בשביל יעקב, בשביל בנימין, הוא ניגש בשביל מי שהוא עצמו לא היה, או לא העיז להיות, בעת מכירת יוסף אחיו, וגם אולי בשביל לכפר על מה שגרם.
הפועל "ויגש" מלמד שקרבה אמיתית מתחילה בהעזה. גם במלחמה וגם לפיוס וגם בתפילה צריך לצעוד צעד אחד קדימה אל הזולת – צעד שמניח מאחור את הפחד מניכור או מכישלון, צעד שלא מקבל חוסר מעש מיואש, אלא מביע תקווה במעשה. כל הגשה דורשת פגיעוּת – כניסה לשדה שבו קיימת האפשרות להיפגע – אך זהו גם שדה בו יכולה להיוולד הבנה, סליחה או ישועה.
"ויגש אליו יהודה" היא אפוא לא רק פתיחה של פרשה דרמטית, אלא קריאה מוסרית ותיאולוגית מתמדת: לגשת, גם כשקשה, מייאש או מפחיד; לגשת, גם כשהצד השני רחוק, מאיים או נשגב. כי רק מי שניגש – יכול באמת לקוות לפגוש.
שבת שלום
