פרשת וזאת הברכה: סיכום מסע 

תלמוד בבלי סוטה דף יד עמוד א

דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. 

תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב "וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ  כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג:כא).

וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים דִּכְתִיב "וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי" (דברים לד:ו).

חברות יקרות וחברים יקרים,

עם סיומה של השנה אנו גם משלימים מחזור קריאה נוסף בחמישה חומשי תורה, ואני עוצרת להביט על המסע התורני, ההגותי, המוסרי והאנושי שפסענו בו יחד. תודה על השותפות בדרך – בין אם צעדתם איתי לאורך השנה, או באופן מזדמן – אני מעריכה את הזמן ותשומת הלב, ותודה למי מכם שכתבו ושתפו אותי במחשבות שלכם. 

כתיבת דברי התורה בשנה החולפת לא הייתה עבורי משימה פרשנית בלבד. מצאתי שהיה בלימוד התורה ובכתיבה שבעקבותיו גם הזדמנות לתהליך אישי, אולי אפילו קיומי. במציאות חיים מורכבת, ולעיתים כואבת ומטלטלת, הלימוד שימש עבורי מצפן – שוב ושוב ניכר היה שהתורה היא מראה מוסרית וקיומית. שוב ושוב ניכר שדורשי התורה ופרשניה למעשה תובעים מאיתנו להישיר מבט אל עצמנו, אל הזולת ואל החברה, ודורשים מאיתנו ומנחים אותנו לעמדה של אחריות, חמלה ותקווה, ושבין ובתוך הפסוקים נמצאים מענים שונים וישרים לאתגרי השעה שלנו.

כשעצרתי לחשוב על התמות המרכזיות עליהם עמדנו ואותם בחנו השנה, מצאתי שניתן לאגד אותם לחמש תימות מרכזיות. אני רוצה להציג אותם, כך שיהיו חלק ממערכת היחסים שלנו עם התורה, עם עצמינו, עם הקב"ה ועם אחרים. 

1.התורה דורשת מאיתנו אחריות וסוכנות אנושית, ומלמדת שכישלון אנושי אינו מתמצה בטעות או בחטא, אלא בנטייה להתנער מאחריות ולהשליך אותה על הזולת. התנערות זו מייצרת בדידות ומייצרת איבה, בעוד שלקיחת אחריות מוסרית אישית – במקום ניסיון להטיל שררה או תודעת קרבנות פסיבית – היא התנאי ההכרחי לקיומה של שותפות אמת. הזיכרון, הכוח והברכה האלוקית אינם ניתנים כדי לבסס שליטה, אלא כדי להפוך את האדם לסוכן פעיל בתיקון עולם, בתיקון חברתי וקהילתי. 

המשמעות של לקיחת אחריות ניכרת גם במפגש עם רוע, עיוות או כעס בחברה. מפגש שאינו מצדיק להיגרר אחריהם או לתת להם להכתיב את סדר היום והערכים שלנו. מבט של חמלה וראיית הזר והאחר כפרט, כאינדיבידואל, מונעים דה-הומניזציה ועיוורון מוסרי. הדרישה היא להפנות את הזרקור פנימה, לזהות מנגנוני הכחשה והצדקה, ולחפש באופן פעיל מוקדי טוב וצדק להצטרף אליהם.

2.התורה מנחה אותנו לנקוט בתקווה. מול חורבן, טראומה או אובדן, אומרת לנו התורה לבחור בעמדה פעילה של שיקום ובנייה. תקווה איננה עמדה אופטימית קלה אלא תודעה, בחירה ועבודה. עבודה רוחנית המזמינה לבחור להסתכל קדימה, וליצור מרחבים של חיים, חיוניות וחסד, תוך העדפת המשכיות וקדושה הצומחות מקשר וקרבה על פני סבל ונתק.

3.התורה מלמדת תפיסת עולם עדינה ומורכבת הנוגדת דיכוטומיות. שונות בין בני אדם, קבוצות או עמים אינה גוזרת תחרות סכום אפס או שנאה, אלא מהווה בסיס להעשרה הדדית, לשוויון ולברית. היא תוצר של היותינו ברואים בצלם אלוקים, ויש לנו אחריות לבנות עולם בו יש הרחבה של חיים, ויכולת למצות את הייחוד של כולנו כברואים בצלם אלוקים. מחלוקת לשם שמיים איננה תקלה שיש למחוק, אלא תנאי לחיים רוחניים וחברתיים עשירים, כאשר בריתות אמת יודעות להכיל נפרדות ופערים תוך שמירה על גבולות בריאים והקשבה לשפת הזולת. 

4.התורה היא פרוייקט קיבוצי. קיום התורה והמצוות איננו פרויקט יחידני ומבודד אלא משימה ודרך חיים קהילתיים, בה כל המרכיבים "מעכבין זה את זה" וחסרונו של אחד פוגע בשלם. הריבונות והקיום הציבורי תובעים ערבות הדדית קהילתית, הגנה על החלשים והמוחלשים, והצבת איזונים ובלמים מול כוח שרירותי, תוך תפיסת האדם כשותף פעיל ליצירה האלוקית במימוש הפוטנציאל שניתן לו.

5.התורה מציעה תפיסה תיאולוגית של שותפות. הברית האנושית איננה רק קהילתית אלא גם עם הקב"ה. בני אדם אינם ניצבים לבד אל מול משימות התיקון, הדרישה לחמלה ונקיטה בעמדה פעילה של תקווה. הם נדרשים להיות שותפיו של בורא עולם במעשים ועמדות אלו. 

***

ולסיום, אני רוצה להודות מקרב לב לד"ר ציביה ויגודה, להרב ד"ר ג'ייסון רוגוב, ולד"ר ג'רמי טאביק שליוו מקרוב בעריכה למדנית, חכמה ומהודקת, בתרגום, תוך תמיכה, חידוד ודיוק, את הכתיבה שלי השנה. דברי התורה לא היו יכולים לצאת לאור ללא הליווי שלכם. 

אני מעבירה את כתיבת דברי התורה בשנה הבאה לעמיתי הרב ד"ר ש"י הלד. הרב ש״י הוא איש רוח, פילוסוף וחוקר תיאולוגיה שמביא יחד מדרשים,פרשנות קלאסית ופנינים מתוך המחקר העכשווי כדי להבין, דרך הפסוקים, מי הוא הקב״ה, איך אנחנו בני האדם חיים בקשר איתו ובחיפוש אחריו, ומה ה׳ דורש מאיתנו. 

חג שמח

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

פרשות נוספות

להתוודות כמו כהן גדול

הוידוי, כפזמון חוזר, מלווה אותנו לאורך כל עיצומו של יום הכיפורים. מערב החג ועד צאתו חוזרים ומתוודים אחת-עשרה פעמים: פעמיים בכל אחת מחמש תפילות היום,