בתיאור יציאת מצרים שזורות שתי תמונות שונות, לכאורה תמונות מתנגשות, של בני ישראל: מצד אחד, עם עבדים מעונה, שנגאל משעבוד גוף ונפש; מצד שני, קבוצה עצומה, חמושה ומאיימת, שמגורשת בבהלה מפחד כוחה. הפרקים הראשונים של ספר שמות מציעים שני נרטיבים אלה במקביל, מבלי ליישב ביניהם.
גאולה משעבוד וסבל
ספר שמות נפתח בתיאור הפיכתם של ישראל לעבדים: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס" (שמות א:יא). פסוקים אלה מתארים את העינוי והסבל של בני ישראל, וכן העבודה הפיזית שעשו. התיאור מחריף: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ׃ וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שם יג-יד).
עינוי וקושי העבדות מתוארים גם מזווית ראייתו של משה: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שם ב:יא). הקושי והסבל מתגלים גם ברגע נדיר של הפוגה מן העבודה: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ…" (שם, כג). ושוב מתואר קושי העבדות הפעם מזווית ראייתו של אלוקים: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם … לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם…" (שם ו:ה-ז).
תיאור האופן שבו ישראל יזכרו את מצרים מחזק את נרטיב עם העבדים המעונה המשוחרר מעבודת פרך וסבל. למשל, כשמשה מדבר על אופן הזיכרון הוא מתאר שוב ושוב את מצרים כמעוז של שיעבוד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…" (שם יג:ג, ושוב בפסוק יד).
הפסוקים מעלים תיאור של קהילת עבדים, אומללים וסובלים, שנגאלים משיעבודם על ידי אלוקים.
גירוש צבא מאיים
ספר שמות נפתח בתיאור מספרם הגדל של ישראל, המובן כהתעצמות גוברת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א: ז). וכך שוב בהמשך הפרק: "…וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שם, כ). עוצמתם מובנת כסכנה, אולי כי הם קבוצה זרה, והתורה מתארת את האיום והפחד שמרגישים מצרים למול ישראל: "…פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ…" (שמות א:י).
הפסוקים שמספרים את יציאתם של בני ישראל ממצרים מתארים חיל גדול ועוצמתי המגורש ממצרים: "וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי …׃ וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שם, יב: לז-לט), וכך גם פסוק הסיכום: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מא).
עוצמתם של ישראל בעיני המצריים ניכרת גם בתיאורם ככוח מזוין: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג: יח). "חמושים" פירושו מזוינים, חמושי נשק (ראב"ע שם; רמב"ן שם). רבנו בחיי (שמות יג, יח) מפרש בפשט: "יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה".
והתוצאה היא שישראל אינם בורחים ממצרים אלא שמגרשים אותם – הן פרעה: "וַיְגָרֵשׁ אֶת-הָעָם" (שמות יב:לג, לט), והן עמו.
עבדים או חיילים?
אם כן, שני נרטיבים לפנינו. האחד, נרטיב העבדים, מדגיש חוסר אונים והצלה אלוקית; ואילו השני, נרטיב הצבאות – מציין כוח, וגירוש מתוך יראה של צבא, אולי צבאו של אלוקים. גישה אפשרית אחת היא ליישב בין שני הנרטיבים. בדרך זו הסתירה מתמעטת. למשל לטעון שהמילה מתארת משהו אחר, שהיא בעצם מטפורית, או למצוא דרך להבין את הפסוקים כתיאור של עם עבדים המשתחרר עם נשק. למשל המדרש מתאר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, מִמִּי לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו:ג): ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (במדבר רבה יא:ג). כך נוצר סיפור לפיו עם העבדים יצא ממצרים חמוש על ידי אלוקיו.
גישה שנייה איננה מנסה לגשר בין הנרטיבים. אלא משמרת את שניהם כנבדלים. הרב סולובייצ'יק הוא מודל להחזקה בגישה זו. במסה הידועה שלו 'איש האמונה הבודד' הוא מציע קריאה בפרקים הראשונים של ספר בראשית המציגה שתי דמויות אדם שונות בתכלית. הרב סולובייצ'יק איננו מכריז על נרטיב אחד כנכון יותר, אלא מזהה את המתח האנושי בקיום שניתן לנו מאת הקב"ה, שהוא קיום מורכב, קיום המכיל שניות. התיאורים משקפים מתח הקיים בטבע האנושי. ייתכן וכך יש לחשוב על שני הנרטיבים השונים של בני ישראל השוהים במצרים והיוצאים ממנה. קיום של עבדים נגאלים ובו זמנית גם של בעלי עוצמה.
אנו כיחידים וכעם חיים וחווים את שני אבות הטיפוס גם יחד. בתוך המציאות האישית והלאומית שלנו שיעבוד וכוח שזורים יחדיו. יתרה מזו, אנו עשויים לעיתים להרגיש משועבדים ולמצוא כוחות להתנהג בחיל, ולעיתים אנו מסוגלים להרגיש כצבא אך להתנהג כעם עבדים. ייתכן והאדם השלם או העם השלם נושאים את המתח הזה. ריבוי נרטיבים זה משקף תופעה אנושית רחבה: במשועבד יש מימדים של עוצמה, בקורבן יש צדדים של תוקף, ובאדם החמוש יש צדדים של עבדות.
התורה אינה בוחרת נרטיב אחד. היא מציבה אותם זה לצד זה. אנו גם עבדים משוחררים שגאל ה', וגם חיילים חמושים שנתפסו בעיני אחרים כבעלי עוצמה מאיימת. הרב סולובייצ'יק מציע שהתנודות בין הנרטיבים השונים, בין הזהויות השונות, לא ייראו כתנועה בין קטבים אלא כתנועה משלימה: תפקידנו להחזיק יחד את שני הנרטיבים. הפסוקים אומרים: שימו לב למימדים השונים בתוככם. אולי אלה אינם סתירה, אלא עדשה כפולה להבנת יציאתנו ממצרים – ואולי גם להבנת עצמנו וסביבתנו. הכרה זו מאפשרת חמלה, אחריות וזהירות.
שבת שלום
