בפרשת אמור אנו פוגשים את סיפורו של המקלל:
וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי׃ וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן׃ … וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כׇל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כׇּל־הָעֵדָה׃ (ויקרא כד:י-יד)
התורה מספרת לנו על "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי" שיוצא אל המחנה, נקלע למריבה, ובשיאה "וַיִּקֹּב … אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל".
המקלל מערער, מבזה ומקל ראש במה שעומד בבסיס המערכת הדתית, שורש האמונה ויסוד העולם. אך המדרש, כדרכו, אינו מסתפק בתיאור העובדתי היבש. הוא שואל שאלה אחת, פשוטה, פשטנית אפילו. על הפסוקים המתארים את תחילת הסיפור, "ויצא… ויקלל", תוהה המדרש בויקרא רבה: "מהיכן יצא?". השאלה משקפת את ההבנה שהחטא אינו מתרחש בוואקום; לכל פעולה יש הקשר, לכל התפרצות יש נרטיב הסובב אותו.
בויקרא רבה (לב:ג) מובאות שלוש תשובות לשאלה "מהיכן יצא", המציעות לנו דרכים שונות להבין את המקלל, להבין עובר עבירה בכלל, ולחשוב על האחריות שלנו כלפי חוטאים ועוברי עבירה בחברה שלנו.
- יציאה מן העולם: מבט אל העתיד
"רַבִּי לֵוִי אָמַר: יָצָא מֵעוֹלָמוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם (שמואל א יז:ד)".
רבי לוי משווה את המקלל לגוליית, המוצג בפסוקים כלוחם פלשתי המגדף את ה' (ראו שמואל א יז). הקללה אם כן היא ערעור של המקלל על בסיס האמונה של החברה, ערעור מוחלט, מאיים, מבזה ומשפיל. ר' לוי גם מבין את היציאה כמורה על השלכה עתידית שיש למעשה הקללה, השלכה עתידית על גורלו של המקלל: "יצא מעולמו" – כלומר, אין לו קיום עתידי, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. החטא הוא מעשה שמשחית את עתידו של האדם. הקללה שואפת לפגוע בנמען, אולם מרוקנת את המקלל עצמו מחיים במלוא מובן המילה, מחלקו בעולם – הזה והבא. החטא הוא מעשה שמשחית את עתידו של האדם. זוהי תובנה על כוחה ההרסני של הקללה – וכנראה של עבירה בכלל, על העושה אותה. החטא כאן הוא בחירה בחידלון.
- יציאה מפרשה של מעלן: מבט אל הלחם הקר
"רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: מִפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָן יָצָא, אָמַר כְּתִיב (ויקרא כד, ה): 'וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ', דַּרְכּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִהְיוֹת אוֹכֵל פַּת חַמָּה, שֶׁמָּא צוֹנֶנֶת?" (ויקרא רבה, שם).
נקודת המוצא של רבי ברכיה היא התורה, ולכן הוא מציע שהיציאה המתוארת בפסוקים היא יציאה מן הפרשייה הקודמת בפסוקים עצמם, ודורש את סמיכות הפרשיות. הפרשייה הקודמת עוסקת בלחם הפנים, לחם שנאפה בערב שבת ונאכל רק לאחר תשעה ימים. המקלל לועג למצווה, מגחיך את הריטואל, ומערער על האופן שבו המערכת מכבדת את ה': איזה מלך אוכל לחם ישן וקר? נדמה שהבוז לפרקטיקה הדתית (עריכת לחם הפנים) מדרדר אותו לבוז כלפי מקור הסמכות עצמו (ה'). לפי ר' ברכיה, הוא מדגים את האופן שבו זלזול בפרט קטן זה או אחר של החיים הדתיים עלול להוביל לקריסה רוחנית כוללת של האדם המזלזל.
- יציאה מפרשת יוחסין: מבט אל עוולה
"תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: מִפָּרָשַׁת יוּחֲסִין יָצָא, שֶׁבָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, אָמְרוּ לוֹ מַה לְּךָ לִטַּע אָהָלְךָ בְּמַחֲנֵה דָן, אָמַר לָהֶם מִבְּנוֹת דָּן אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ: כְּתִיב 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם' – וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם. נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, עָמַד וְגִדֵּף".
רבי חייא מציע הסבר מטלטל למקור יציאתו של המקלל: גירוש. המקלל הוא אדם שנמצא ב"משבר דיור" זהותי. הוא מבקש להשתייך למחנה דן, שבט אמו, אך החוק קובע שהייחוס המשפחתי נקבע לפי האב. כבן לאיש מצרי, אין לו נחלה, אין לו דגל, ואין לו מקום. בצר לו הוא פונה למערכת המשפטית, למשה רבנו, "נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה". אולם התשובה שהוא מקבל קשה: "וְיָצָא מְחֻיָּב". נאמר לו שהוא איננו שייך ואין לו מקום, מחנה או שבט. הסיפור המדרשי מתאר את תגובתו כתוצאה ישירה של החלטת בית דינו של משה: "עָמַד וְגִדֵּף".
המדרש בשם ר' חייא מזמין אותנו לראות את המקלל לא כרשע להכעיס, אלא כאדם שנדחק אל הקצה על ידי עוולה מבנית. הקללה שלו אינה התרסה דתית גרידא, אלא זעקת ייאוש של מי שהקהילה הוקיעה מתוכה. המדרש מחייב אותנו לשאול: האם ישנם מצבים בהם הדבקות בחוק מייצרת שקופים ודחויים? האם אנחנו, כחברה, אחראים לקללה שיוצאת מפיו של מי שאין לו מקום להניח בו את אוהלו? והמדרש גם מבהיר סכנה: כשחברה דתית מתנהגת באופן שיוצר עוולות המחיר הוא חילול ה'.
- יציאה ממצרים: מבט אל העבר
המדרש בויקרא רבה הולך רחוק עוד יותר וחושף נרטיב של טראומה ביסוד קיומו של המקלל:
׳וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי' (ויקרא כד:י) … חַד זְמַן קֳדַם נוֹגֵשׂ גַּבֵּי שׁוֹטֵר, אָמַר לוֹ: זִיל כְּנוֹשׁ לִי חֲבוּרָתָךְ, [=פעם אחת בא נוגש (מצרי) לפני שוטר (מבני ישראל), אמר לו: לך כנוס לי את החבורה (שאתה ממונה עליה)]… כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעֲלָהּ (השוטר מביתו ואשתו) נִכְנַס (הנוגש) וְקִלְקֵל עִמָּהּ (עם אשתו של השוטר), … וַהֲוֵי מָחֵי לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, … מִתְכַּוֵּן בָּעֵי לְמִקְטְלֵיהּ [=והיה מכה בו (בשוטר) כל אותו היום … ומבקש להורגו], בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵצִיצָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּמשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה' (שמות ב:יב), מַהוּ כֹּה וָכֹה, אֶלָּא רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ לֹא דַיוֹ שֶׁקִּלְקֵל עִם אִשְׁתּוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, מִיָּד 'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ', … (ויקרא רבה לב:ג).
הפסוקים מלמדים על המגדף שהוא "בֶּן אִישׁ מִצְרִי". המדרש בויקרא רבה מספר את סיפור לידתו: המצרי הזה הוא אותו נוגש שהכה את העברי בשעבוד מצרים, אותו נוגש שהרג משה. לפי המדרש, המצרי אנס את שלומית בת דברי משבט דן לאחר שהוציא את בעלה מהבית באמתלה של עבודה. תוצר האונס הוא הבן שהפך להיות המקלל. המקלל אם כן הוא תוצר של אלימות, ניצול ודיכוי, תוצר שיעבוד. הוא נושא בגופו ובזהותו את צלקות השעבוד.
אם נחבר מדרש זה לקודמו, הרי שהמקלל יוצא לבקש מקום, אצל שבט דן – שבטה של אימו, ובבית הדין – תחת ידו של משה. כשהוא יוצא ומקלל, הוא מביא איתו היסטוריה שלמה של עוול שלא זכה להכרה או תיקון – העוול של עבדות מצרים והעינויים שם, העוול החברתי של מי שחסרי מעמד ונותרים שקופים ולא מוגנים, והעוול שמתלווה לאונס ולקשר השתיקה שפעמים רבות סביבו.
***
המקלל לפי מדרש ויקרא רבה, מלמד אותנו שיעור בחטא ועונשו, בערכו של חטא, באחריות החברתית כלפיו ובערכם של עונשים בכלל, ועונש המוות בפרט. כשאנחנו בוחנים את "החוטאים" שסביבנו – או את הכשלונות של עצמנו – המדרש קורא לנו לא להסתפק בכותרת של החטא. עלינו לתהות: מניין יצא? מה ההקשר לחטא? וכך לאתר ולעמוד על המשמעות והאחריות לחטא ולתוצאותיו.
המקלל נענש, והתורה אינה מוותרת על האחריות האישית שלו. אך דרך המדרש, התורה גם מטילה אחריות עלינו – לעיין בנרטיב, לזהות את העוול, ולזכור שמאחורי "מקלל" אולי עומד אדם שחיפש מקום במחנה שלו ולא מצא.
שבת שלום
