לפי מסורת מדרשית עתיקה, ספירת העומר – שיכולה על פניו להתפרש בפשט כספירה קלנדרית לצורך קביעת מועד חג השבועות – מבטאת את ציפייתם של בני ישראל למתן תורה.

אולם הציווי המקראי על ספירת העומר מופיע בהקשר חקלאי. עם בואם לארץ ישראל, בכל אביב, לפני אכילה מן התבואה החדשה, מצווים בני ישראל להביא את קרבן העומר – מנחת שעורים מן היבול החדש. רק לאחר הקרבה זו מותר לאכול מן התבואה החדשה, ומאותו רגע מתחילים לספור חמישים יום. בסופה של תקופת ספירה זו צריך להתרחש הדבר הבא –
וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם… (ויקרא כג:טז–יז)

הביטוי "מנחה חדשה" הובן על-ידי חז"ל כמנחה העשויה מן התבואה החדשה, ומכאן למדו חכמים שעד לנקודה זו התבואה החדשה הייתה אסורה לשימוש פולחני במקדש. הקרבן המובא בשבועות – שתי הלחם – הוא הקרבן הראשון מן החיטה החדשה, ולאחריו ניתן להשתמש בתבואה החדשה גם בעבודת המקדש. כל זאת בעוד שב"גבולין" – מחוץ למקדש – הותרה התבואה כבר לאחר קרבן העומר.

ישנן, אם כן, שלוש תקופות הלכתיות ביחס לתבואה החדשה –
1.  לפני קרבן העומר (פסח) – התבואה החדשה אסורה בכל מקום;
2. לאחר קרבן העומר ובמשך ספירת העומר – התבואה החדשה מותרת לאכילה בגבולין אך אסורה במקדש;
3. לאחר קרבן שתי הלחם (שבועות) – התבואה החדשה מותרת בגבולין ובמקדש.

נמצא אפוא, שההגדרה ההלכתית של תקופת ספירת העומר היא התקופה שבה התבואה החדשה של השנה מותרת לאכילה, אך עדיין אסורה לשימוש במקדש.

אם המדרש צודק בכך שספירה מבטאת השתוקקות, מתעוררת השאלה הבאה: מה אכפת לאדם הפשוט היושב בביתו מאיזו תבואה מובאות המנחות במקדש? איזו ציפיה ודחיפות גורמת לו לספור את הימים?

אני מבקש להציע שהספירה נובעת מתחושת חוסר נחת של האדם הפשוט, וחוסר נחת זה נובע מהעובדה שהמקדש נותר מאחור. אביב הגיע, הטבע התחדש, שדות מלאים יבול חדש—ובמקום להוביל את דרך ההתחדשות, המרחב הקדוש "תקוע" בשנה שעברה.

כשם שאם אדם קשור לבית הכנסת שלו, יהיה לו קשה אם הוא משתנה ובית הכנסת נשאר כשהיה, כך אדם שקשור באמת למקדש אמור לכאוב כשהוא חש את הפער בין עולמו המתחדש לבין המקדש הישן. התורה מצווה עלינו להמתין עד שנביא את החדש אל המקדש. אולי זה משום שהמקדש – בהיותו קודש – דורש שננהג בזהירות רבה בהכנסת דברים חדשים לתוכו, מחשש שנחלל אותו. אבל ממש באותו מקום בו התורה מצווה על המתנה זו, היא גם מצווה על ספירה – ספירת הימים שבהם המציאות היא מציאות של פער, מתוך ציפייה לשינוי.

אם נחזור מהמקור החקלאי של הספירה אל המסורת המפרשת אותה כספירה לקראת קבלת תורה, החוויה של הפער מקבלת משמעות חדשה: קבלת תורה אינה אירוע חד-פעמי. בכל שנה העולם מתחדש. רעיונות חדשים, ערכים חדשים ואנרגיות חדשות מתגלות בעולם ומשפיעות על חיינו. בימי העומר אנו ממתינים בסבלנות, סופרים את הימים עד שנוכל לקבל תורה חדשה לשנה חדשה.

ה"חדש" מגיע בצורות רבות—חידושים טכנולוגיים כמו החשמל, רעיונות כמו הנאורות או הליברליזם, או תמורות חברתיות ופוליטיות כמו המהפכה הפמיניסטית או הקמת מדינת ישראל. כמו התבואה החדשה, כוחות אלה פורצים תחילה אל חיינו, מעצבים מחדש את התנהגותנו ואף את תחושת העצמי שלנו, ובכך יוצרים פער בין מציאות חיינו לבין הפרקטיקות הדתיות שלנו.

הפער הזה דוחף אותנו לשאול שאלות. חלקן הלכתיות—האם מותר להשתמש בפלטת שבת? האם אישה יכולה להיספר למניין? אחרות מופשטות יותר: מה צריך להיות היחס למיעוטים במדינה יהודית מודרנית?מי הוא האל שבו אני מאמין?  

הציווי של התורה לספור כל יום ויום בתקופה זו מבטא עד כמה מצב זה של פיגור אינו שלם, ומראה שהעולם שאנו שואפים לחיות בו הוא עולם השייך לשלב השלישי—שבו ה"חדש" נוכח הן במקדש והן בחיי היום-יום. כפי שכותב ר' צדוק הכהן מלובלין:

"דברי תורה צריכים להיות כל יום כחדשים וחביבים כל שעה כשעה ראשונה… והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם… ועל כן סופר הימים כדרך אדם המתגעגע על איזה דבר שנקבע לו זמן, שסופר את הימים שיש עד אותו זמן מרוב תשוקתו וגעגועיו להגיע לאותו דבר…" (מחשבת חרוץ, אות י')

ספירת העומר, אם כן, היא תקופה בה אנחנו מצויים במצב קיומי בעייתי. אנו סופרים את הימים שבהם העולם כבר חדש, אך המקדש עדיין ישן; שבהם החיים השתנו, אך התורה טרם השיגה אותם. ספירה זו מבטאת סירוב לקבל את הפער כקבוע, והשתוקקות לקבל תורה מחדש: תורה המסוגלת לפגוש את החידוש שבעולמנו, ועולם המוכן להיאסף אל תוך התורה.