למי שייך בית הכנסת?

שלושה ערכים עומדים בבסיס מרחב הקהילות במכון הדר: קהילה, מחויבות להלכה, ושאיפה לשיוויון.

קהילה היא מרחב בו יש הזדמנות לחיות חיים יהודיים מחוייבים הלכתיים במלואם, במלא עשרם, רחבם ועמקם.

מחויבות הלכתית משמעה שההלכה מכתיבה ומארגנת, היא שפה וצורת חשיבה, היא מקור סמכות ובהרבה מובנים מארגנת את מסגרת החיים והחשיבה.

שאיפה לשיוויון משמעה אמונה עמוקה שהאדם נברא בצלם אלוקים, וכי ‘זכר ונקבה ברא אותם’ וששני הדברים הללו מתקיימים לא רק בפסוק אחד, אלא שהם חלק מן הצו של ‘והלכת בדרכיו’. משמעות הדבר היא שכאשר אנו עסוקים בקיום המתמשך של הברית שלנו עם הקב”ה אנחנו שואפים לעולם שבו יש יותר שיוויון.

במרחב הקהילות עסוקים בתירגום הערכים הללו למציאות חיים הלכתית, מחוייבת ועכשווית.

את הדברים הבאים נשאה הפרופ’ ורד נעם, כלת פרס ישראל, בפתיחה לכנס בשותף השלישי, כנס הקהילות של מכון הדר:

 

של מי בית הכנסת הזה, בבית הספר פלך? הוא של הנערות הלומדות כאן. יש בכך אמירה עמוקה ויסודית מאוד, שאנחנו לא מודעים למידת המהפכנות שבה. אמירה שיש ציבור של נשים.

למעשה, כל מוסד לנשים שהוקם מאז בית יעקב של שרה שנירר הוא בפועל אמירה כזאת – שאנחנו מכירים בכך שיש מציאות של נשים כקבוצה, כציבור, מעבר לקיומן של נשים כיחידות, כל אחת בביתה.

הטענה הזאת, שיש מציאות של נשים כקבוצה, שמחייבת קיומם של בתי ספר ומוסדות אחרים, תפיסה שקיימת במובלע גם בחברות החרדיות ביותר, ניצבת במתח יסודי עם התפיסה העומדת ביסוד ההלכה. תפיסת ההלכה היא שנשים הן לעולם יחידות המוגדרות רק באמצעות הזהות המשפחתית שלהן, דרך אב או בעל שהוא אזרח הקהילה. התפיסה היהודית המסורתית הזאת היא נגזרת של דמותה של החברה האנושית לא רק בעת העתיקה אלא בכל תולדות האנושות עד לפני מאה שנה בערך. כמו שאומרת הגמרא בברכות: מאה נשי כתרי גברי דמיין. מאה נשים הן כשני גברים, כלומר אינן יכולות לייצר את המינימום של ציבור, של קהילה, של עדה, לצורך דברים שבקדושה ולכל צורך אחר.

כך נוצר הפרדוכס, שמזכיר את הבדיחה על האיכר שהגיע לגן החיות, ראה ג’ירפה ואמר: אין דבר כזה! אנחנו מקימים מוסדות עבור ציבור של נערות, ובתוכם מקיימים תפילה ציבורית יומיומית של הנערות האלה.  אבל התפיסה ההלכתית מתבוננת בנערות המתפללות יחד ואומרת: אין דבר כזה! אין דבר כזה ציבור נשים. וכך מעוצבת תפילת הרבות כתפילת יחיד, ומקום התפילה של הנערות מעוצב לכתחילה כלא-בית-כנסת. כשסופי הקימה כאן את בית הכנסת הראשון בעולם לנשים, היא עשתה מעשה גאולה של פיצוח הפרדוכס, של הפלת המחיצה בין התפילה לבין המציאות.

הקהילות המשתפות קמו מתוך האמונה ששאיפתה היסודית של ההלכה – לפני שאיפתם של הנשים או של הגברים – היא לשקף את המציאות ואת התודעה של מקיימיה ולא לקפוא בתוך מוזיאון מנוכר של זרות. שבדור של גאולה לאומית בארץ ישראל ושל גאולה אוניברסלית שזיכתה את מחצית האנושות בחֵירות, שומה עלינו לכונן גם חברה יהודית – קהילת תפילה, קהילת תורה, קהילת מצוות – המורכבת מאנשים ונשים. כל עדת ישראל יעשו אותו.

ואכן, זכינו למה שאי אפשר היה לדמיין לפני שני עשורים. עשרות – אולי מאות – קהילות תוססות בארץ ובעולם שנשים זוכות ומזכות בהן בקרבה אל הקודש. אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

אבל השאלה היא האם הגענו אל מחוז חפצנו. האם אמנם יצרנו ציבור יהודי, קהילת תפילה, וקהילת תורה ומצוות, של אנשים ונשים במובנה המלא. נדמה לי שלא, בכלל לא. נדמה לי שלא באמת שינינו פרדיגמה. שהמניינים שלנו מתקיימים עמוק בתוך תפיסת העולם הישנה. כאשר הנשים, כהרגלן משנים שנימה, פוקדות את בית הכנסת בשבת, הן אכן זוכות אצלנו לשותפות בקהל ה’. אבל בכל שאר הזמן הן אינן חלק מחיי הציבור היהודי, לא במובן הזכות ולא במובן החובה. במובן הזכות – חיי היומיום היהודיים בבתי הכנסת השכונתיים של יומיום אינם פתוחים עבורן. במובן החובה, שהיא המגדיר הראשון של כל אזרחות – הן אינן נושאות על כתפיהן את עול קיומם השוטף של חיים יהודיים. וכך, גם לנשים במניינים שלנו אין מושג מה זה בעצם תחנון, איך נראית תפילת חול המועד סוכות ומתי בעצם ראש חודש. כל זאת למרות שההלכה – על אף הדרת הנשים מהציבור שמובנית בה – מחייבת נשים בתפילה בדיוק כאנשים.

זאת ועוד: הקריטריון לחברות בקהילה היהודית בעולמה של ההלכה היא בראש וראשונה חברות בקהילת המצוות. הנוכרי פטור מן המצוות ולכן הוא בחוץ. האשה והעבד מחויבים במקצתן ועל כן שייכותם חלקית. הפעם היחידה שהמושג “בת מצוה” נזכר בספרות חז”ל הוא באמירה (ב”ק טו ע”א): “איש דבר מצוה אין, אשה דלאו בת מצוה לא”, כלומר הגדרתה היסודית של האשה היא “לא בת מצוה”, לא מחויבת במצוות באופן מלא. גם כאן יש מתח מובנה בין בת המצוה שאנחנו חוגגים מתוך תחושה טבעית של שייכות הנשים לקהילת המצוות – לבין המצב היהודי בפועל.

מה בעצם עומד ביסוד הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן? נתחיל ממה שלא – בשום מקום ברחבי ספרות חז”ל לא נאמר שהפטור נובע מהתפקיד האמהי של האשה ומהטירדה בגידול הילדים – אף לא פעם אחת.

הגמרא אומרת: כל מצוה שהאשה חייבת בה – עבד חייב בה, כל מצוה שאין האשה חייבת בה – אין העבד חייב בה. אם כן, הפטור משקף את התמונה החברתית שתוארה לעיל: נשים ועבדים, שהם בני ביתו וכפיפיו של האיש בן החורין – אינם אזרחים מלאים בקהילת המצוות.

יסוד מרכזי נוסף הוא השייכות בתלמוד תורה. נשים פטורות מתלמוד תורה. הואיל ותפילין הם ייצוג של התורה והוסמכו לתלמוד תורה “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, למדו חכמים (מכילתא דר”י): “לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין בתפילין חוץ מנשים ועבדים”. אחרי שנלמד הפטור מתפילין מהפטור מתלמוד תורה, נובע מכאן הפטור מכל מצוות עשה שהזמן גרמן: “הוקשה כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין – מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מ”ע שהזמן גרמא – נשים פטורות”.

האמת היא שהצד השווה האמתי בין המצוות שנשים פטורות מהן אינו התלות בזמן, כי אם הגוף והציבור. כמעט כולן הן מצוות הגוף והחוויה נטולות המלים, שהציבור כולו שותף בהן כאחד, ואף החושים שותפים בהם כאחד. ריח האתרוג, קול השופר, צל הסוכה, פרשיות התורה על הראש והזרוע, עטיפת הטלית, הכונסת אותך אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורשת מעליך את חופת השייכות לכל באי בית הכנסת, ולכל אחיך בית ישראל, ואף לכל אבותיך לפניך.

בדורנו בטלו שני הגורמים לפטור: מעמד הכפיפות בצד העבד, והפטור מתלמוד תורה. זכינו גם לחירות וגם לתורה. הגיע הזמן להצטרף לכלל ישראל בכל המצוות. לא יתכן להותיר את הנשים בחיי יחידות, עירום ועריה מן החוויה ומן ההשתייכות. לא יתכן לגזור עליהן יהדות בלי צבע, בלי ריח, בלי ניגון, בלי ציבור. נשים כבר ניכסו לעצמן במשך הדורות מצוות שהיו פטורות מהן, כגון קריאת שמע, שופר, סוכה, ספירת העומר, ובמידה לא מספקת גם לולב. גם במצוות האחרות ההלכה מאפשרת – במהלך הרבה יותר קל הלכתית מזה שהובלנו בהקשר של קריאת התורה – קבלת המצוות הללו על ידי נשים. הנימוקים לאסור הם בדרך כלל משניים ומאוחרים, ובעלי אופי סוציולוגי, כגון ההנחה שנשים אינן יודעות לשמור על גוף נקי, שחברתן אינה נאה, שקיום מצוות אלה “מחזי כיוהרה” וכיוצא באלה. אם לא הקהילות שלנו יובילו את המהלך הזה, מי יוביל אותו.

דיוני הכנס הזה עוסקים בעיקר בתחזוקת הקיים: חינוך ילדים בתוך הקהילות, פתרון מתחים בתוך הקהילות וכיוצא באלה. זה כמובן חשוב והכרחי, אבל צריך לזכור שכוחנו האמתי היה עד כה בחזון, במבט אל האופק. כדי להנחיל באמת את ההכרה ואת המציאות של “באו כולם בברית יחד”, שקהל ישראל כולל אנשים ונשים כאחד, צריכות הקהילות שלנו להוביל שני מהלכים: לעמוס על שכמן את עול היומיום של התפילה, כי אזרחות היא חובה ולא רק זכות; וליצור אט אט אווירה שבה נהיה גם קהילת מצוות – כל מצוות עשה – ולא רק קהילת תפילה.

אסיים בשני איחולים:

אני מאחלת לעצמי ולכולנו שבעוד עשור נשאל הורים לבנות מצוה האם בדעתם לקנות להן תפילין, כמו שהיום אנו שואלים אם הבת תעלה לתורה. יהיו רבים שיבחרו שלא לעשות זאת, אבל רבים אחרים כן יעשו.

האיחול השני: בימי שני וחמישי מתקיים מניין שחרית שוויוני בחצר מתנ”ס בקעה, ליד בית הכנסת הקהל. אני מאחלת שכבר עתה, מהשבוע הבא, ישתתפו בו רבים ורבות מקרב הקהילות שלנו באופן שיהיה חזק, יציב ורב משתתפים. הוא יהיה בית לנשים שרוצות להתנסות בקריאה קצרה בתורה, הוא יהיה בית לאומרות ואומרי הקדיש, ובעיקר הוא יצדיק את קיומנו ויממש את שאיפת היסוד שלנו: לכונן חברה יהודית – קהילת תפילה, קהילת תורה, קהילת מצוות – המורכבת מאנשים ונשים. כל עדת ישראל יעשו אותו.

שיתוף

פרשות נוספות

להתוודות כמו כהן גדול

הוידוי, כפזמון חוזר, מלווה אותנו לאורך כל עיצומו של יום הכיפורים. מערב החג ועד צאתו חוזרים ומתוודים אחת-עשרה פעמים: פעמיים בכל אחת מחמש תפילות היום,