להפוך זיכרון לאמפתיה: המטען האתי של התורה

דבר תורה לקראת פסח מאת הר' ש"י הלד

להפוך זיכרון לאמפתיה: המטען האתי של התורה

מאת: הרב ש”י הלד

תרגום: ישראל ציגלר

אחת ממשימותיה המרכזיות של התורה היא הפיכת הזיכרונות הקולקטיביים והתודעה ההיסטורית היהודית שלנו לאמפתיה ומחויבות מוסרית. בפנייתה אל תחושת חוסר האונים שחווינו כעבדים במצרים, התורה מנסה להפוך אותנו לאנשים שמצליחים לראות את החלכאים והנדכאים, ולא פוסחים עליהם.

את הניסוח לצו מוסרי זה ניתן למצוא בספר שמות, בפרשת משפטים: “וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. משמעות הביטוי “גר” הינה אדם שזר למקום בו הוא שוכן, או במילים אחרות: אדם שאיננו שייך למשפחה או לשבט השולט ועל כן חשוף ופגיע לניצול חברתי וכלכלי. התורה פונה לזיכרונות שלנו בכדי להעצים את חובתנו המוסרית לאנשים אלו, שהרי לאחר שטעמנו מטעמם של ייסורים וחווינו על בשרנו את ההשפלה שסופגים מי שנמצאים בעמדה פגיעה אנו מחוייבים לא להתנכל לגרים. קריאתה של התורה איננה מבוססת על טענה רציונלית, אלא על דרישה חמורה לאמפתיה: אתם יודעים איך זה מרגיש להיות זר, חוויתם זאת על בשרכם, ועל כן לעולם אל תפגעו בגרים. 

איסור זה חוזר ונשנה לאורך כל התורה באופן תדיר כל כך, עד כדי שקשה לשים לב לרדיקליות שחבויה בו. התורה יכלה להתייחס לתלאות שעברנו במצרים באופן שונה בתכלית, ולומר: “מכיוון שאתם דוכאתם ונוצלתם ואף אחד לא נחלץ לעזרתכם, אתם לא חייבים כלום לאף אחד ואין לאף אחד זכות לדרוש מכם כלום!”. אך דווקא הדרך ההפוכה היא זו שבאה לידי ביטוי בתורה: “מכיוון שדוכאתם ונוצלתם, אל לכם להיות מהמדכאים והמנצלים של ההיסטוריה. עליכם לזכור כיצד זה מרגיש להיות זר. על האמפתיה להעצים את תחושת המחויבות שלכם לכבודם ושלומם של החלשים ועליכם לתת דין וחשבון לאלוהים לגבי מחויבות זו.”  

התורה פונה אל הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי: הסיפור המכונן סביבו אנחנו מנהלים את חיינו כעם סובב סביב פרק הזמן המיוסר שלנו במצרים, וההצלה הניסית שהביאה לסיומו. אסור לנו לפגוע בזרים מכיוון שאנו, כעם, זוכרים מה המשמעות של פגיעה כזו. אני רוצה לטעון שהתורה לא דורשת דרישה זו רק מאיתנו כקולקטיב, אלא מציבה בפני כל אחד ואחד מאיתנו את הדרישה לזכור. כל אחד מאיתנו מחוייב במהלך חייו, לזכור מתי נוצלנו או דוכאנו על ידי גורמי הכוח בחיינו. (חוויות כאלה, ברוך השם, הן נדירות עבור הרבה מאיתנו, אך יחד עם זאת, לצערנו, הן יומיומיות עבור אחרים). התורה מלמדת אותנו שמחוויות אלה עלינו ללמוד לנהוג בחמלה ובטוב לב. 

מפתה לדמיין עולם דואליסטי, בו הטובים לומדים חמלה מחוויות של פגיעות וסבל, לעומת הרעים שלומדים מחוויות אלה רק עוינות ושנאת הזר; אך יהיה כנה בהרבה, לטעמי, לראות את הדרכים בהן כל אחד מאיתנו מגיב בשתי הדרכים האלו, לעיתים אפילו בו זמנית. חלק מאיתנו מגיב לחוויית הסבל בכך שאנו רוצים למנוע מאחרים חוויה דומה, אך חלק אחר בתוכנו מרגיש חסין ומעל כל ביקורת. כפי שמבטא המשפט שאנו יכולים לשמוע את עצמנו אומרים “לו היית עובר מה שאני עברתי היית מבין שאני לא חייב כלום לאף אחד”.

בעוד ספר שמות מצווה עלינו לא להונות את הגר וקושר מחויבות זו לאופנים בהם זיכרון יכול לייצר אמפתיה, ספר ויקרא צועד צעד נוסף קדימה, ועובר ממצוות לא תעשה למצוות עשה.   וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ. כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָֽהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ (ויקרא י”ט ל”ג-ל”ד). עם מילים מפתיעות אלו אנו קופצים כמה שלבים במעלה הסולם אל עבר מחויבות אקטיבית לאהוב את הגר. ניתן להגיד הרבה (והרבה כבר נאמר) לגבי הציווי לאהוב את השכן שלך באותו פרק בספר ויקרא, אך מה שברור זה שאותה אהבה שאנו חייבים לשכנינו, אנו חייבים להעניק לגרים שבתוכנו. בבשורה על פי לוקאס, ישו נשאל שאלה מפורסמת על גבולותיו של הציווי “ואהבת לרעך כמוך”, והוא נענה בשאלה: “מי הוא רעי?”. ספר ויקרא מגיע עם תשובה מוכנה לשאלה זו: הגר והזר הם רעיך, ומה שאתה חייב לבני ביתך אתה חייב גם להם. התורה מבהירה באופן חד משמעי שהעניים המרודים, הנפגעים והנדכאים, החשופים וחסרי הכח, הם כולם רעינו ושכנינו. אנו נקראים לאהוב את מי שאינו מבני ביתנו, ואף את אלה שלא מתוך הדרג החברתי שלנו – שהרי, אחרי הכל, אנו זוכרים היטב כיצד נראית פגיעות אמיתית.

ספר דברים מוסיף לנו בין השורות רובד נוסף למחויבות לאהוב את הגר – ועל הדרך מציע לנו שיעור מרגש ביותר בתיאולוגיה. “כי אדוני אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים, האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא־ישא פנים ולא יקח שחד, עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את־הגר, כי־גרים הייתם בארץ מצרים”. הטקסט מתחיל בשבחו של האל “הגדול הגבור והנורא”. ממה מורכבת גדולתו, גבורתו ונוראותו של אלוהים? לפי הפסוקים הללו, לא בזה שברא את העולם, ולא ביכולתו להשמיד את אויביו; גדולתו מושרשת בהגינותו (“אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”), ובהעדפתו לחלשים ולנדכאים (“עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר”). פסוקים אלו מהדהדים לנו פסוק מתהילים שאנו קוראים בכל שבת וחג. הפסוק אומר ” כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה – אדוני מִי כָמוֹךָ”. מה הוא המקור לגדולתו הבלתי ניתנת להשוואה של האל? שוב, אלו אינם כח או עוצמה, אלא רחמים ודאגה לפגיעים ולחלשים. “מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ; וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. ” במילים אחרות: האל שהיהודים עובדים הוא אל שדואג לאלו שבמצוקה. 

הפסוקים שהובאו לעיל עוזרים לנו להבין בצורה טובה יותר את הדרך בה מוצג בספר דברים הציווי לאהוב את הגר. בספר דברים, אהבת הגר היא הדרך “ללכת בדרכיו” של האל, או כמו שהפילוסופים מכנים זאת:  imitato dei (צלם אלוהים). בדיוק כפי שהאל “אוהב גר” (דברים י’, י”ח) כך גם אנו מצווים (שם, י”ט). התורה מציגה כאן חיוב מאתגר ורדיקלי: אם אתם רוצים לאהוב את האל, עליכם לאהוב את מי שהאל אוהב. אהבו את היתומים, האלמנות והגרים. במילים אחרות, ספר דברים מעניק לנו שתי סיבות, מובחנות זו מזו אך גם קשורות אחת לשניה בקשר עבות, לליבת האתיקה היהודית: עלינו לאהוב את הגר גם בגלל מה שאנו עצמנו חווינו, וגם בעקבות אופיו של האל.

ספר שמות מלמד אותנו את קו היסוד הפרקטי של דרישה אתית זו: לא להתנכל לגר. ספר ויקרא מאדיר דרישה זו: לא רק שעלינו לא להתנכל לגר, אלא שמוטל עלינו אף לאהוב אותו. וספר דברים מעלה את הרף לרמה גבוהה אפילו יותר: אהבת הגר היא אופן יסודי וחשוב של “התהלכות בדרכי האל”.

חוקרת הספרות אליין סקרי (Elaine Scarry) קובעת, באופן כמעט מבהיל, כי “היכולת של המין האנושי לפגוע באנשים אחרים גדולה מאוד, מפני שהיכולת של המין האנושי לדמות בעיני רוחו את קיומם של אנשים אחרים היא קטנה מאוד”. בכך שהתורה מזכירה לנו שוב ושוב את המצב הפגיע שלנו כשהיינו במצרים, היא בעצם בונה אצלנו את היכולת לדמות בעיני רוחנו אנשים פגיעים אחרים, ובכך היא בונה עבורינו את האפשרות לפגוע בהם פחות.

הציווי לאהוב ולדאוג לגר ולחסר המעמד היא דרישה אנושית בסיסית ומחייבת המוסכמת עלינו כיהודים. יש לנו, כמובן, ציווים רבים אחרים שמוסכמים עלינו עקב העובדה שהם דרישות מוסריות אנושיות בסיסיות; בעצם הקישור של התורה בין ציוויים אלו לזיכרון ולתודעה ההיסטורית היהודית, היא מעצימה את תוקפם על מנת להזכיר לנו שאפילו בזמנים שקשה לקיים אותם – גורלו של הגר נמצא בתחום האחריות והמחויבות שלנו. הטלת האחריות הזו על כתפינו יכולה להוות מעמסה, וההשלכות המיידיות שנגזרות ממנה עלולות לפעמים להיות מורכבות למימוש – אך אהבת הגר היא מצווה יסודית ששוכנת בליבתה של התורה. אם אנחנו רוצים לקבל על עצמנו לעבוד את האל באמת, ולהוות ממשיכים ראויים למסורת היהודית, אין לנו ברירה פרט להמשיך במסענו עם המילים והציווים האלה, ולחפש כיצד להוסיף אמפתיה וחמלה לכל.

שיתוף

פרשות נוספות

ספירה לְפָנִים

ימי ספירת העומר הם מן הימים המרגשים ביותר בשנה, ומן הלחוצים שבהם. בביתי, שלושה ילדים ושני מבוגרים מוודאים בקפדנות ונזכרים בכל לילה לסמן יום נוסף. (עד כה