יין, יגון וכתיבת סיפור הגאולה שלנו

דבר תורה לקראת פסח מאת הר' אביבה ריצ'מן

יין, יגון וכתיבת סיפור הגאולה שלנו[1]
מאת: ר' אביבה ריצ'מן
תרגום: יעקב קרויזר

בליל הסדר ישנה תנועה בין שני מצבים, עבדות וחירות, ואנו חווים וחוות מחדש את הסבל ואת השעבוד. לכאורה, תפקידן של ארבע כוסות היין בתנועת המטוטלת הזו הוא לתת לנו דחיפה חזקה אל עבר צד החירות והחגיגה. כפי שאומר התלמוד לגבי חשיבותו של היין בחגים "אין שמחה אלא ביין" (פסחים קט, ע"א).[2] מבחינה היסטורית, יין היווה תמריץ לשמחה בסעודות חשובות גם במנהג הגרקו-רומי שרווח בסביבתם התרבותית של חז"ל. אולם, במבט מעמיק יותר אל הקשריו הדתיים של היין, הוא מקבל תפקיד מורכב יותר בליל הסדר והוא עשוי להיות חלק דווקא מחוויית הסבל ולא רק מחוויית השמחה.

התלמוד דן במעלותיו הדתיות של היין בכמה מקומות. בנוסף לדיון במסכת פסחים בנוגע לשתיה בליל הסדר, ישנם פירושים נרחבים לגבי משמעויותיו של היין בסנהדרין, ביחס לבן סורר ומורה,[3] וביומא, ביחס לאיסור על שתיה ביום כיפור. כל הסוגיות הללו נסמכות בעיקר על התכונות המיוחסות ליין במשלי, במיוחד בפרק כג. אם נקרא את החלקים האלו של התלמוד כאינטרטקסטים נראה שהיין ממלא תפקיד חשוב, עדין ואף מסוכן בליל הסדר, כחלק מן הסיפור החוזר על עצמו בכל שנה ושנה, מתחיל בגנות ומסתיים בשבח, והוא מתקשר לאופן שבו תחושת הגנות שלנו מתחלפת בתחושת כבוד וערך.

כאשר מסכת פסחים מתווה את הקווים המנחים לטבעו של היין המשמש בליל הסדר, אחד מן האמוראים סובר שעליו לשמור על טעם ומראה יין, אפילו כאשר הוא מהול ומדולל.[4] כדי לתמוך בדרישה ההלכתית הזו מובא פסוק ממשלי שמתייחס לצבעו של היין: " אַל-תֵּרֶא יַיִן, כִּי יִתְאַדָּם: כִּי-יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ; יִתְהַלֵּךְ, בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג, לא). אולם, במבט רחב יותר על הקשרו של הפרק הזה במשלי ועל האופן שבו הפרק הזה מוזכר בחלקים אחרים של התלמוד, האסמכתא התמציתית הזו נראית די אירונית. כאשר המקטע הזה ממשלי מובא בהקשר של הלילה שבו נמזגות לא פחות מארבע כוסות יין, הוא מדבר למעשה על הסכנות שבשתיה:

כ  אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן–    בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ.
כא  כִּי-סֹבֵא וְזוֹלֵל, יִוָּרֵשׁ;    וּקְרָעִים, תַּלְבִּישׁ נוּמָה.
כב  שְׁמַע לְאָבִיךָ, זֶה יְלָדֶךָ;    וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ.
כג  אֱמֶת קְנֵה, וְאַל-תִּמְכֹּר;    חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.
כד  גול (גִּיל) יָגִיל, אֲבִי צַדִּיק;    יולד (וְיוֹלֵד) חָכָם, וישמח- (יִשְׂמַח-) בּוֹ.
כה  יִשְׂמַח-אָבִיךָ וְאִמֶּךָ;    וְתָגֵל, יוֹלַדְתֶּךָ.
כו  תְּנָה-בְנִי לִבְּךָ לִי;    וְעֵינֶיךָ, דְּרָכַי תרצנה (תִּצֹּרְנָה).
כז  כִּי-שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה;    וּבְאֵר צָרָה, נָכְרִיָּה.
כח  אַף-הִיא, כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב;    וּבוֹגְדִים, בְּאָדָם תּוֹסִף.
כט  לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי, לְמִי מדונים (מִדְיָנִים) לְמִי שִׂיחַ–    לְמִי, פְּצָעִים חִנָּם;
לְמִי,    חַכְלִלוּת עֵינָיִם.
ל  לַמְאַחֲרִים עַל-הַיָּיִן–    לַבָּאִים, לַחְקֹר מִמְסָךְ.
לא  אַל-תֵּרֶא יַיִן, כִּי יִתְאַדָּם:    כִּי-יִתֵּן בכיס (בַּכּוֹס) עֵינוֹ; יִתְהַלֵּךְ, בְּמֵישָׁרִים.
לב  אַחֲרִיתוֹ, כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ;    וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ.
לג  עֵינֶיךָ, יִרְאוּ זָרוֹת;    וְלִבְּךָ, יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת.

יין עלול להיות הרסני. שימוש לרעה באלכוהול עלול להוביל למעגל של ייאוש ושל נזק. מה שממחיש זאת יותר מכל הוא פירוש נוסף לפסוק "אל תרא יין כי יתאדם" – ממש אותו הפסוק שממנו מוכיח רבא שליל הסדר דורש יין אדום. פסוק זה מובא גם כדי לציין שאסור אפילו להביט ביין, "אל תרא יין שאחריתו דם" (סנהדרין ע, ע"א). בליל הסדר – במיוחד בזמן שבו נאכל קרבן הפסח – נדמה שמה שקורה הוא בדיוק מה שמשלי מפציר בנו לא לעשות: סביאת יין וזלילת בשר![5] איזו מטרה משרתות ארבע כוסות היין אם הן עלולות להיות מסוכנות כל כך?

התלמוד עוסק בהרחבה במקטע הזה של משלי בדיונו בבן סורר ומורה, שחטאו, אליבא דגמרא, הוא הגזמה בשתיית יין ובאכילת בשר יתר על המידה (סנהדרין ע, ע"א–ע"ב). פנייה זו של הסוגיה אל הבן הסורר והמורה מציעה תמונת מראה בעלת דמיון מוזר ובלתי נעים לליל הסדר, במיוחד לאור הדעה שבן סורר ומורה אינו חייב אלא אם אכל בחבורה, בדיוק כפי שקורבן הפסח נועד להיאכל במשותף, בחבורה.[6] יתר על כן, בליל הסדר מופיע בן דמותו של הבן הסורר: הבן הרשע מארבעת הבנים. ההתבוננות בשתיית היין שלנו מבעד לעדשה של הבן הסורר, המשמש כאינטרטקסט של ליל הסדר, עשויה לדרוש מאיתנו דווקא להזדהות עם הבנים הסוררים והמורים שבשתי הפסקאות הללו ולא להפוך את שתי הדמויות האלו לזרות, לרחוקות ולשונות מאד מאיתנו. אמנם, התלמוד מציג שלושה מאבותינו המקראיים כבני דמותם של "בנים סוררים" בשל האופן שבו התנהגו לאחר שתיית יין (סנהדרין ע, ע"א). הראשון היה אדם, על פי ההנחה שפרי עץ הדעת טוב ורע היה גפן, ולמעשה הפיתוי לאכול ממנו היה הפיתוי שבשתיית יין. השני היה נח, שחטא בשתיית יין לאחר שיצא מן התיבה והיה עליו "ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין" (שם). השלישי הוא שלמה, שאימו, בת שבע, גוערת בו על שתיית יין ושכרות. שלא כמו בנים סוררים ומורים שעומדים בשולי הסיפור שלנו, "בנים סוררים" מרכזיים אלו הם דמויות שהמסורת מזמינה אותנו להזדהות איתן, והן חלק בלתי נפרד מן המארג של מורשתנו הדתית.[7]

הסיפור על שתיית היין והשכרות של שלמה מהדהד במיוחד את חווית ליל הסדר שלנו, שכן במהלכו הוא מפותה על ידי בת פרעה. באותו הלילה שבו השלים שלמה את מלאכת בית המקדש הוא שתה יותר מדי יין והוא פותה על ידי אשתו, בתו של פרעה, וכתוצאה מכך הוא "ישן לו עד ארבע שעות" (במדבר רבה י, ד) וכל האנשים שבאו לחגוג את חנוכת המקדש חיכו לו. באותה השעה, בעיצומו של היום שבו נחנך המקדש, אלוהים החליט להחריב אותו בעתיד: באותו היום שבו נשלמה בניית המקדש, החלה התנועה אל עבר חורבנו. בניית המקדש היא השלב האחרון בסיפור יציאת מצרים, ובמדרש ניתן לראות שבו ביום שמציין את יציאתנו המלאה לחירות כבר צעדנו צעד אחד לאחור, אל הכיוון המנוגד ליציאת מצרים, חזרה אל השפל של מצרים. וכיצד זה קרה? באמצעות יין.

אם נחזור אל ארבע כוסות היין שלנו בליל הסדר, נראה שחגיגת החירות בפסח היא מורכבת. ליל סדר שיוצא משליטה עלול לגרום לנו לצלול שוב אל מעמקי מצרים, כמו שלמה בהשפעתה של בת פרעה. ארבע כוסות היין שוב אינן רק סמל של שמחה וחירות. היין בליל הסדר עלול לפגוש אותנו בנקודות הנמוכות ביותר של הסיפור שלנו, במקומות הגנות שלנו שבהם נאמר לנו שחובה עלינו להתחיל את הסדר – כפי שמורה המשנה, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".[8] היין לא מבטא רק את שיאו של הסיפור שבו ניצחון ויציאה לחופשי כבני ובנות חורין; הוא פוגש אותנו גם באכזבות שלנו, במקומות ללא מוצא, כ"עבדים ושפחות".

למה נועד היין אם הוא פוגש את הצד הזה של הסיפור שלנו? יין ליל הסדר שלנו לא נועד להתפלשות בעצב או להטבעת היגון. הוא נועד לשמש מטרה חשובה תוך כדי שהסיפור מסופר. הגמרא מבחינה בכך ש"נכנס יין, יצא סוד" (ערובין סה, ע"א).[9] ייתכן ששתיית ארבע כוסות היין בליל הסדר נועדה לעשות בדיוק את זה: להוציא החוצה את הסודות שלנו, לחשוף השאלות הפנימיות ביותר שלנו ולגלות את תחושות הבטן החבויות שלנו כחלק מן העבודה הבלתי נגמרת של סיפור הזהות שלנו מן המקום ה"נמוך" של הגנות. באופן זה, ארבע כוסות היין הן למעשה מה שמאפשר לנו לחשוף את הסיפור שלנו.

האזכור הזה של יין ונרטיב מופיע בסוגיה נוספת שבה התלמוד דן באריכות ביין ובמשלי כג, במסכת יומא (עה, ע"א), שם מובא פסוק ממשלי יב, לכאורה ללא הקשר: "'דאגה בלב איש ישחנה' (משלי יב, כה) […] ישיחנה לאחרים".

הטובה היחידה שיכולה לבוא משתיית יין היא שהיין יכול להוציא מאיתנו את המחשבות המכבידות עלינו, ובמקום להדחיק ולהשתיק את הדאגות שלנו, נוכל לשוחח עליהן ולקבל עזרה בהתמודדות איתן. קו עלילתי זה של "מגנות לשבח" יהיה דרמטי פחות מזה של הניסים והפלאות והמוראות הגדולים של הגאולה באמצעות מכות מצרים וידו הנטויה של הקדוש ברוך הוא. אולם, אל מול הדברים שעוצרים אותנו ומעכבים את הגאולה בחיים שלנו – האישיים והקהילתיים – הוצאת הדאגות ממעקי ליבנו אל תחומי הביטוי, ההקשבה והחבורה היא צעד משמעותי.

במסגרת זו, שבה יין בליל הסדר עשוי להתקשר אל היגונות שלנו יותר מאשר לחגיגת השמחה שבחירות, ישנם גבולות לשתיית היין המותרת לנו, אולי כדי להזכיר לנו לא ליפול בסכנות של אלו ה"מאחרים על היין" ו"באים לחקר ממסך", שנשארים ערים עד אמצע הלילה ומרוקנים כוס אחר כוס, כפי שמתואר בפסוקים ממשלי. אנו לא נשתה יין לאחר האפיקומן, שצריך להיאכל עד לחצות, על אף שניתן להמשיך ולדבר על הגאולה עד לעלות השחר, כפי שעולה מן הסיפורים על החכמים שפותח את החלק של 'מגיד'. ארבע כוסות היין הופכות להתערבות מכוונת שנועדה להביא אותנו אל המצב שבו נרגיש תקיעות ובאמצעות דיבור וחיבור הן ממירות את דאגותינו והופכות אותן למקור לשמחה. הדיבור הטרנספורמטיבי הזה, סיפור יציאת מצרים, מקבל חיים משלו, הוא כבר לא תלוי ביין והוא מקרב אותנו אל שחר הגאולה.

מגוון סיבות עשויות לגרום לאנשים ולנשים לשתות או לא לשתות יין בליל הסדר. עבור חלקנו שתיית יין עשויה להיות בעייתית ואסורה בשל סיבות רפואיות או בשל הסכנות שבהתמכרות. בתקווה, מסע זה בעקבות משמעויותיו ומטרותיו של היין יכול לסייע לנו להבין שלא משנה מה נשתה בליל הסדר, רצוננו הוא ליצור סביבה שתאפשר לנו "להוציא סודות". ליל הסדר נועד להעמיק, לאפשר לנו לשים לב ולבטא את האופנים שבהם אנו מרגישות ומרגישים תקיעות, לחשוף את הדאגות שלנו ולשוחח על דרכים אפשריות לשפר את מצבנו, ולחוות את סיפור יציאת מצרים, דיבור שבאמצעותו נצא לחירות.

 


[1] כותרת המאמר באנגלית "Wine, Woes, and Writing Our Story of Redemption" מרמזת למימרות "יין – שמביא יללה לעולם" (יומא ע"ו ב') ו"אין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין" (סנהדרין ע' ב').

[2] בכלל, יין ואלכוהול הם נושא מסובך שאין כאן המקום להאריך בו. התמודדות עם התמכרות היא מאבק אמיתי, ויש לנו המזל לחיות בתקופה שבה ישנן דרכים רבות לעזרה ולסיוע. הקריאה הספרותית הזו לא נועדה בשום אופן להחליף ייעוץ מקצועי רפואי ופסיכולוגי. אני מקווה שהיא מציעה הבנה של תפקידו של היין בליל הסדר שתתרום להערכה ולהבנה של המנהג הזה, אפילו עבור מי שלא יוכלו לשתות יין בשל הסכנות שבכך.

[3] ראו דברים כא, יא.

[4] ראו שולחן ערוך אורח חיים תעב, י על עדיפותו של יין אדום בליל הסדר. על אף שיש המעדיפים אותו, יין אדום אינו נדרש על ידי כל הפוסקים. בנוסף, עדיפותו של היין האדום נדחית בפני יין לבן שנחשב "משובח ממנו" מאיזו סיבה.

[5] שימו לב שהמקור העתיק הזה קודם לידע שלנו על אודות טבעה של התמכרות.

[6] ראו את הדיונים המפורטים בנושא זה במשנה פסחים, בעיקר בפרקים ז-ט.

[7] לדיון מפורט יותר בסוגיית בן סורר ומורה, ראו את עבודת הדוקטורט של הר' אביטל הוכשטיין, עיצובם של נערים ונעוּרים בשיח התלמודי: עיון בסוגיות 'בן סורר ומורה' (בר אילן, ינואר 2020).

[8] משנה פסחים י, ד מתווה את קו העלילה המרכזי בכל הגרסאות של הסיפור המסופר בליל הסדר. ראו את ההקדמה למידע נוסף על רעיון זה.

[9] זהו משחק על העובדה שערך הגימטריה של 'יין' (70=10+10+50) זהה לזה של 'סוד' (70=60+6+4).

שיתוף

פרשות נוספות