חכמים דנו בהבדל בין שני שעירי יום הכיפורים: השעיר לה' כפר על טומאת המקדש הפנימית, בעוד השעיר לעזאזל סמל את שליחת החטאים החוצה. רבי יהודה ראה בשניהם חלק משלם, שכן השעיר לעזאזל הזכיר את אחריותנו לעולם שבחוץ. רבי שמעון הדגיש את חשיבות הווידוי וההשתלחות כמרכיבים העיקריים בכפרה. ביום הכיפורים השנה, לאחר תקופה קשה של מלחמה, עלינו לזכור כי יש מקום לשחרר את הכאב והסבל, אך גם להיכנס פנימה אל הקודש, שם נמצא הריפוי והתיקון.

בלב ליבה של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים עומדים "שני השעירים". שני תיישים אלו מובאים יחדיו אל המקדש ומקבלים, על-פי הגרלה, ייעודים שונים. האחד הופך לקרבן חטאת ציבורי של עם ישראל. הכהן הגדול שוחט אותו ואז נכנס איתו אל קודש הקדשים, המקום הקדוש ביותר שנכנסים אליו פעם אחת בלבד בשנה. הוא מזה את דמו על הכפורת, הפרוכת ומזבח הזהב. גורלו של השעיר השני שונה. הוא עומד בחצר המקדש וממתין עד סיום עבודת הדם של חברו. אז מגיע הכהן הגדול וסומך ידיו עליו על ראשו, מתוודה על חטאי בני ישראל ומטיל אותם עליו, ומשלח אותו למדבר, שם סופו להתגלגל מצוק ולמות.

המסלולים השונים של השעירים, תמונות ראי זה לזה, מסמנים שתי דרכי התמודדות עם חטא, כישלון או משבר. דרך אחת היא לצלול למעמקי הנפש פנימה, ולתקן את החטא ואת עצמנו בצורה שורשית ותשתיתית. עבודת הדם של השעיר לה' מצריכה את הכניסה אל קודש הקודשים כמו אומרת: התקון שנדרש הוא פנימי. ישנן גישות הרואות בשעיר החטאת כיצוג של החטא או החוטא. לפיהן, זריקת הדם בקודש הקודשים היא הבאת החטא פנימה ושימוש ב'אנרגיות' הבעייתיות שלו לצורך תיקון פנימי. הדרך השנייה היא להרחיק את החטא מאיתנו, להוקיע אותו, להדחיק אותו, להבהיר שאין לו מקום בארצות החיים. מסירת החטאים לשעיר ושילוחו למדבר מזכירים את האפשרות הזו.

יש דינמיקה עדינה ששוררת בין התנועות הללו, שבאה לידי ביטוי בדיון הלכתי של חז״ל ביחס שבין עבודת השעירים. 

מה מכפר על מה? 

תפקיד השעירים מתואר בפסוקים בספר ויקרא: – 

וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת…וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם….וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: (ויקרא ט"ז טו-כב)

בפשט הפסוקים נראה ששני השעירים מגיעים על מנת להתמודד עם כלל החטאים של עם ישראל. אלא שהחלוקה ביניהם היא זו: השעיר הפנימי מכפר על הקודש, כלומר מתקן פגם כלשהו שנוצר במקדש על ידי החטאים. עולה כאן תפיסה לפיה החטאים יוצרים מעין לכלוך במקדש, והפרקטיקה של השעיר הפנימי היא פרקטיקה של חיטוי המקדש. השעיר החיצוני לעומתו מסלק את כובד החטאים מעל ראשם של בני ישראל אל ראש השעיר, ומרחיק אותם אל המדבר. הוא אינו עוסק במקום אלא בהסרת האשמה הרובצת על האדם. 

מכל מקום, נדגיש כי ייחודיות השעירים היא בכך שהם מכפרים על "פשעים", כלומר גם על עבירות במזיד, ולא רק על שגגות שונות כמו קרבנות החטאת שמוקרבים גם בימות השנה.

גם חכמים עמדו על כך שהשעיר לה', שמוקרב במקדש, תפקידו לפתור בעיות הקשורות למקדש. אלא שהם הציעו חלוקה אחרת[1] בין השעירים – 

משנה שבועות א:ו

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. 

ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר. 

לפי המשנה, תפקיד כל אחד מהשעירים הוא לכפר על סוג שונה של עבירות: 

השעיר לה' מכפר על "זדון טומאת מקדש וקודשיו", דהיינו, עברות הקשורות לטומאת המקדש (כניסה אל המקדש בטומאה, למשל). השעיר לעזאזל מכפר על כל שאר העבירות (כלומר על כל שאר העבירות שאינן מתכפרות בקרבן אחר. הדגש כאן יהיה על חטאי המזיד שאינם ברי כפרה במהלך השנה). 

פרשנות זו מצמצמת את תפקידו של השעיר לה' כך שהוא מתייחס רק לסוג מאוד מסוים של עבירות, שבסבירות גבוהה כלל לא בוצעו על ידי רוב עם ישראל. במובן זה ייתכן שהיא רחוקה מפשוטו של מקרא. לצד זאת יש בה הגיון רב. נקל להבין זאת אם נחשוב על אוהל מועד (או בית המקדש) כמקום המפגש האינטימי של עם ישראל והקב"ה, כביתם המשותף. במערכות יחסים יש סוגים שונים של בעיות או פגיעות בצד השני: יש פגיעות ישירות הקשורות להתנהגות בעת המפגש – חוסר רגישות לגבולות ולפרטיות, חילול המרחב האינטימי. הדעת נותנת שהתיקון שלהן ייעשה גם הוא בתוך אותו מרחב ביתי אינטימי, על ידי מפגש מחודש שנעשה בצורה טובה ומתוקנת. לעומת זאת, יש פגיעות עקיפות הקשורות להתנהגות במרחבי החוץ: בגידה בבן הזוג, אי עמידה בסטנדרט מוסרי שבן הזוג מצפה ממני, פגיעה במשהו אחר שבן הזוג שלי אוהב. הדעת נותנת שהתיקון או ההתמודדות איתן יהיה גם הוא במרחב החיצוני, ויעשה על ידי יצירת מרחק ביננו לבין החטאים. 

רבי יהודה ורבי שמעון – מה בין השעירים ?

בעקבות המשנה עולה השאלה: מה היחס השורר בין פעולת שני השעירים?  בראשית דרכם השערים הם זוג שאינו ניתן לפירוד[2]. אבל מה מתרחש ברגע שההגרלה הפרידה ביניהם? האם מדובר כעת פשוט בשני פולחנים נפרדים ובלתי תלויים שבאים לכפר על חטאים שונם? האם יש קשר בין עבירות של "טומאת מקדש וקדשיו" לבין שאר העבירות בתורה? מה אופי הקשר בין התיקון הפנימי של המקדש לתיקון החיצוני של השעיר לעזאזל? 

לאחר תיאור ההגרלה על השעירים, מופיעים שני הפסוקים הבאים  – 

"…וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז:ט – יא)

סביב לפסוק זה נסובה מחלוקת תנאים מעניינת:

"יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי? עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. (בבלי יומא מ ע״ב)

הפסוק הדגיש את הצורך שהשעיר לעזאזל יישאר בחיים, בעוד השער לה' נשחט כחטאת. שאלת הברייתא היא: עד מתי צריך הוא להישאר בחיים? במנוח ההלכתי השאלה תתפרש כך: באיזה שלב מיתת השעיר לעזאזל כבר אינה מעכבת את עבודת יום הכיפורים? 

תשובתו של רבי שמעון היא שהשעיר מוכרח להישאר בחיים עד שהכהן הגדול מתוודה על ראשו. נראה שהוא תופס שעיקר פעולת הכפרה סביב השעיר היא דרך הוידוי, והשילוח שלו אמנם רצוי אבל לא הכרחי. 

תשובתו של רבי יהודה מפתיעה מאוד. השעיר לעזאזל מוכרח להישאר בחיים רק "עד שעת מתן דמו של חבירו" בלבד, דהינו עד השלמת הזאת הדם של השעיר לה' על הכפורת, הפרכת והמזבח. כלומר, אם השעיר לעזאזל מת ישר אחרי סיום עבודות הדם ולפני שהכהן הספיק להתוודות על ראשו, אין צורך להביא שעירים חדשים[3]. והדברים תמוהים: לכאורה, כל הפרקטיקה של השעיר לעזאזל טרם בוצעה?!

הגמרא מסבירה ששורש מחלוקת התנאים היא בהבנת המילה 'לכפר' בפסוק "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו" – 

לכפר – בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים – אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו – בכפרת דברים הכתוב מדבר. (בבלי יומא שם)

בעוד רבי שמעון סבור שהשעיר צריך להישאר בחיים כדי שהכהן יוכל לבצע על גביו את פעולת הוידוי המכפרת, רב יהודה סבור שעמידת השעיר לעזאזל לפני ה' היא תנאי לכפרת הדמים של השעיר לה' בתוך הקודש. וזהו  עיקר תפקידו: הוא מעין "צל" של השעיר לה'.  נכון, יש לו גם ייעוד כלשהו משל עצמו, אבל התפקיד הזה תפל לתפקידו המרכזי: לעמוד בחוץ בזמן שחברו מוקרב בפנים. גישתו של ר' יהודה לכאורה מפחיתה מחשיבותו של השעיר לעזאזל ומייתרת את הפולחן שקשור בו. אך בו בעת היא מעצימה אותה, הופכת אותו לשותף מבחוץ לכניסה אל קודש הקדשים. 

מה בין רבי יהודה לרבי שמעון?

נדמה לי שנכון לייחס לרבי יהודה את הטענה הבאה: מצד האמת, רק הכניסה אל הקודש פנימה חשובה, רק היא יכולה באמת להביא לתיקון. כדי להתנער מחטא לא צריך את יום כיפור, זו עבודה שראוי לעשותה בכל יום. איכותו המיוחדת של היום הקדוש היא ביכולת להיכנס פנימה ולפעול בעומקו של הקשר שלנו עם הקב"ה. הפעולה השורשית הזו יכולה בעצם לתקן את כל החטאים כולם. מי שמצליח לתקן את הבית שלו ואת היחסים האינטימיים ביותר שלו, יהיה גם בן אדם מתוקן במרחבי החוץ. 

מדוע אם כן צריך בכלל שעיר לעזאזל? כדי להזכיר לכהן הגדול כשהוא נכנס שיש גם מציאות חיצונית. הכהן הגדול לא יכול רק להתמסר לחוויה האינטימית והאליטיסטית שלו, השעיר לעזאזל האורב מאחורי גבו, מזכיר לו את המציאות החיצונית והאחריות שלו כלפיה, ובמובן מסוים גורם לה להיכנס פנימה יחד איתו. החוויה הנדרשת מהכהן הגדול ע"פ רבי יהודה מתוארת בעיני בשירו הגנוז של יהודה עמיחי – 

בֵּית אוֹהֲבִים

בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת

חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל

יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר

לְכָל הָעוֹלָם[4].

השעיר לעזאזל מזכיר לכהן הגדול שלא להסתתר בביתו החבוי בגן. וכאשר האוהב החבוי נושא את האחריות גם כלפי החוץ, יש בכוחו להאיר מתוכו את כל העולם כולו, עד כדי כך שהשיער לעזאזל כבר לא באמת נצרך. 

מה היה עונה רבי שמעון לרבי יהודה?  דומני כי הוא היה עונה שההפרדה בין הפנים לחוץ נדרשת. שיש רוע שאין איך למתק אותו בשורשו, אין איך לעבוד איתו. כפי שזה מזיק ומסוכן להכניס אותו ממש אל הקודש פנימה, כך זה גם מזיק ומסוכן להטיל על הקודש את האחריות להתמודד איתו. אם לחזור אל הדימוי של אדם וביתו: יש בעיות שלא נכון להביא הביתה, ואפילו לא לתת להם להציץ מהחלון. חייב להיות מסלול נפרד של התמודדות עם משברים פנימיים וחיצוניים. 

***

אנחנו מגיעים ליום הכיפורים אחרי שנה קשה מאוד של מלחמה. לצד קיום של ממד כלשהו בו המלחמה נכפתה עלינו על ידי אויבנו, אנחנו גם יודעים שהדרך שהובילה אותו ל-7 באוקטובר, ואולי גם הדרך מאז, הייתה רצופה בטעויות וכשלים. יום כיפור הוא הזדמנות להישיר מבט אל הטעויות האלו ולנסות לתקן אותן. חלק מהטעויות הן טעויות מהקטגוריה של "טומאת מקדש וקדשיו": טעויות הקשורות אל קודש הקודשים שלנו כחברה, אל היחס שלנו אל הקרובים לנו, טעויות דקות ועדינות בניהול מרחב הפנים של עם ישראל. טעויות אחרות הן טעויות אחרות, גרוטקסיות יותר, טעויות  מקצועיות, אסטרטגיות ומוסריות, כאלו הקשורות למפגש בינינו לבין המרחב החיצוני אלינו.

הייתי רוצה להציע  – כהצעה מעשית לכל אחד ואחת לקראת קריאת סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים – לנסות לחשוב: אילו טעויות נכנסות איתנו השנה אל קודש הקודשים? ואילו טעויות אנחנו מבקשים לשלח על גב השעיר המדברה? מה הם הרגעים אותם אנחנו מבקשים לנצור בנפש פנימה, לראות בהם הזמנה להעמקה ותיקון, ומה הם הרגעים אותם אנחנו רוצים לזרוק לעזאזל? 

ואחריי שבררנו את זה, הייתי רוצה להציע לנו לזכור את קולו של רבי שמעון: שזה בסדר גמור שיש דברים שאנחנו רוצים לזרוק לעזאזל. זה בסדר אם אנחנו מרגישים שהכוחות הפנימיים שלנו לא מספיק חזקים להתמודד עם כוחות התוהו והרוע שבחוץ. שיש חוויות ורגעים בחיים שאין בהם טוב וכל מה שאפשר זה לנסות לשכוח אותם.

ואחרי שזכרנו את זה, נתפלל שגם נשמע ונרגיש את קולו של רבי יהודה שאומר לנו שבאמת, אין דבר שהכניסה אל הקודש לא יכולה לרפא ולתקן, שתיקון העולם מתחיל בתיקון בתוכנו פנימה, וש 'קרוב אלינו הדבר מאוד בפינו ובלבבנו לעשותו'.

ושנזכה להיכנס בשלום ולצאת בשלום.

[1] דומני שהרעיון לפיו החטאים פוגמים במקדש עצמו ומצריכים כפרה עליו היה זר לעולמם של חכמים.
[2] כדי להדגיש זאת, חכמים אף קבעו כי "שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (משנה יומא ו:א).
[3] כך משתמע מפשט הברייתא שלשיטת רבי יהודה הוידוי על השעיר לעזאזל אינו מעכב את עבודת יום הכיפורים, וכך גם משתמע מהגמרא שם, אמנם יש מן הראשונים שהבינו אחרת, וראה רש"י ותוספות שם "ואזדו לטעמייהו".
[4] מתוך שירי הגנוזים שנתגלו אחרי מותו ונמצאים במחברות ספריית אוניבריסטת ייל.