איכה ישבה בדד?

מאת   •  20 במרץ 2020  •  שבת ומועדים, תפילה

בדרך אל שבת בודדה: מבלי תפילה בציבור ומבלי קריאת התורה –

מחשבות והצעות.

במדבר בלי מים

כאב גדול כרוך בשבת בה תבוטל קריאת התורה. פעם אחר פעם חרף עם ישראל את נפשו בשעות השמד ולא נתן יד לביטול התורה. ברייתא בתלמוד בבלי (בבא קמא פב ע”א) מספרת שהתקנה לקרוא בתורה בציבור עתיקה, ואף חוזרת לימי מסעם של בני ישראל במדבר:

“וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים” (שמות טו, כב) – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר “הוי כל צמא לכו למים” (ישעיה נה, א). כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג’ ימים בלא תורה (בבלי בבא קמא פב ע”א).

הברייתא מתארת את הקושי להמשיך במסע הארוך במדבר מבלי המים הרוחניים של עם ישראל – התורה. קריאת התורה הציבורית מחזיקה אותנו במסע המפותל של החיים. קשה לדמיין את השבועות הבאים מבלי המקצב החיוני של קריאת התורה ותפילת הציבור, אשר נחוצות לנו כל כך, דווקא משום הבדידות והמצוקה שפקדו אותנו עתה.

אבל אנחנו לא בתקופת השמד – אין לנו אויב מחוץ שמנסה להמיר את דתנו. אילו היה זה המצב היינו שוקלים לחרף נפשנו שלא תתבטל אות אחת מתורתנו. באמת מה שיש לנו היא ידיעה ברורה שעלינו להגביל את המימד הציבורי לתקופה קצובה בשביל להציל נפשות רבות – בחינת “חלל עליו שבת אחת על מנת שישמור שבתות הרבה”.

שלא תשתכח תורת קריאה

קיימת מחלוקת עתיקת יומין על אם ניתן לקרוא ולברך על ספר תורה שאינו כתוב כהלכה במקום שאין ספר כשר. בשולחן ערוך (או”ח קמג) נפסק להלכה שאין לברך על הקריאה כאשר מדובר בספר פסול או כאשר אין מניין עשרה. אבל כותב שם הפרי מגדים (אשל אברהם, ב) את הדברים הבאים: “ובישוב שאין מנין, אפשר טוב לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה, ושלא ילכו ג’ ימים בלא תורה”. גם אם לא נוכל לקרוא בתורה עם מניין וברכות, עלינו לעשות את מה שניתן כדי שלא תשתכח תורת קריאה מפינו ושלא נלך שלושה ימים בלא תורה.

לראב”ן יש דעה מאוד מעניינת לגבי האמירה בתלמוד בבלי ברכות ח ע”א – ע”ב: “לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום”. אומר על כך הראב”ן (סימן פח): “נראה לי דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבית הכנסת ויקרא גם הוא ביחיד, שנים מקרא כנגד שנים הקורין בבית הכנסת, ואחד תרגום כנגד המתרגם בבית הכנסת”. לדעת הראב”ן החיוב לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום הוא דווקא על מי שאין לו מניין לשמוע קריאת התורה כתיקונה, שהוא מחויב לעקוב אחרי הקריאה, ולעשות לעצמו קריאה הדומה במידה מה לאופי הקריאה בבית הכנסת.

לפיכך, יש ערך מיוחד השבת, וכנראה בשבתות הקרובים, לשמור על קריאת התורה, אף כיחידים, כל אחד בביתו. קריאה זו תהיה לנו בבחינת “תורת קריאה” של קריאת התורה בציבור, ואפשר לעשות אותה בזמן שהיו קוראים בתורה בתפילה, ובטעמים – שלא נלך במדבר שלפנינו שלושה ימים בלי מים של תורה.

ואני תפלתי לך ה’ עת רצון

מעבר לקריאת התורה, קשה לקבל שלא נתפלל השבת יחד בקהילה. מעבר לצמא החברתי והצורך להתחזק יחד בימים אלה, התלמוד הבבלי (ברכות ו ע”א) מעיד על כך שתפילת הציבור בבית הכנסת חביבה במיוחד כלפי שמיא:

תניא: אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר “לשמוע אל הרנה ואל התפלה” – במקום רנה שם תהא תפלה.
אמר רבין בר רב אדא א”ר יצחק: מנין שהקב”ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר “אלהים נצב בעדת אל”.
ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר “אלהים נצב בעדת אל”.

תפילת הציבור בבית הכנסת היא תפילה שמובטח לה כי הקב”ה נוכח ומקשיב. והנה דווקא כשפוקדת אותנו צרה זו, נבצרת מאיתנו האפשרות להתכנס כקהילה ולהתפלל יחד בנוכחות הקב”ה.

חשיבות התפילה בציבור מודגשת גם בסיפור בגמרא (ברכות ז ע”ב – ח ע”א) על רב נחמן שנשאל מדוע לא הגיע לתפילה בבית הכנסת באחד הימים. כשהוא עונה שלא היה יכול להגיע (לפי רש”י משום שתש כוחו), ושאף לא היה יכול לכנס מניין בביתו, אומר לו רבי יצחק כך:

ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר! [=אמור לשליח הציבור בעת שמתפללים הציבור: בוא והודיע לי].
אמר ליה: מאי כולי האי? [=אמר לו: מה זה כל זה?]
אמר ליה: דאמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי: מאי דכתיב “ואני תפלתי לך ה’ עת רצון” – אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין.

ר’ יצחק עונה לרב נחמן שאף כשהוא לבד בביתו עליו להשתדל לכוון את תפילתו לשעה שבה הציבור מתפללים, היות ויש ערך לא רק לנוכחות הפיזית של הציבור, אלא גם לזמן שבו כולם מתפללים. אף כשאיננו מכונסים במקום אחד אנחנו מסוגלים לחבר את תפילותינו יחד ב’עת רצון’ אחד – “ואני תפלתי לך ה’ עת רצון”. אכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (או”ח צ, ט): “ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין…”. לפיכך, ראוי לנו השבת לתאם את תפילותינו, שיהיו בעת רצון אחת. אם קהילות תקבענה עת אחת לתפילה, ניתן יהיה לבטל את הריחוק החברתי שבין כל אחד ואחת, ולהתחבר במחשבה ובכוונה.

בכל המקום אשר אזכיר את שמי

עצה אחת נוספת נותן לנו התלמוד במסכת ברכות. לאחר שנאמר שהשכינה מצויה דווקא בקרב עשרה (הובא לעיל), ממשיכה אותה הסוגיה לומר (דף ו ע”א): “ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'”. שכינה תהיה עמנו אף כשנשב ונעסוק בתורה כיחידים. בנוסח התפילה שלנו תלמוד תורה משובץ כחלק ממהלך התפילה: לאחר ברכות התורה, קרבנות, י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, פיטום הקטורת ועוד. אפשר אם כן להקדיש לימוד מיוחד לפני שיושבים להתפלל, או אפשר אפילו רק לכוון במיוחד באחד מן הלימודים המשולבים בתפילה – יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותי שבלימוד זה אנכיח את שכינתך עמי, ושתהיה תפילתי ברוכה לפניך כתפילת הרבים, שנאמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”.

שנזכה במהרה לראות את רבבות עם ישראל מקוהלים שוב בבתי כנסיות, עונים ‘אמן יהא שמיה רבא’, ‘ברכו’ ו’קדוש קדוש קדוש’, קוראים בתורה ומפטירים.

סגירת תפריט