תפילת המלכויות, אבן יסוד בליטורגיה של ראש השנה, היא גשר בין זהות יהודית פרטיקולרית לשאיפות אוניברסליות. התמקדות התפילה בשלטון האלוהי יכולה להעניק נחמה, תקווה ודרך לפעולה לנוכח סבל קולקטיבי. קיים קשר הדדי בין זהות יהודית לצדק עולמי, וחיבור עמוק למסורת הפרטיקולרית הכרחי למען מימוש ערכים אנושיים אוניברסליים.

עמדתי בבית הכנסת בשביעי של פסח בעת אמירת יזכור, מוקף בידידים ובחברי הקהילה. דמעות עלו בעיני כששמעתי את היללה הבוקעת של המתפללים. זו הייתה הפעם הראשונה שקראנו את הנוסח המיוחד של תפילת א-ל מלא רחמים שחוברה במיוחד עבור קורבנות הפיגוע ב-7 באוקטובר. המנגינה הקודרת שלה הייתה ניגוד מוחלט לניגוני השמחה של תפילות הלל שאמרנו במהלך שחרית. המילים פגעו בי כמו מכה פיזית. "נהרגו, נרצחו, נשרפו ונטבחו," קראה השליחת ציבור, קולה רועדת. זה הרגיש סוריאליסטי. איך יתכן הביטויים האלה מהליטורגיה שלנו, השמורים באופן מסורתי לזכר מסעי הצלב, הפוגרומים והטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור של השואה, כל כך רלוונטיים היום? הנה אני עומד במניין בגבולות מדינת ישראל, אומה שהוקמה בדיוק כדי להגן על אזרחיה מזוועות העבר. עם זאת, באותו רגע של צער משותף, דברי התפילה הדהדו באופן עמוק ומייסר.

כששמחת תורה תשמ"ד מטילה את צלה הארוך על השנה הנוראה שחלפה, חרוטה במלחמה, בטרגדיה ובאבל קולקטיבי שנראה אין לו סוף, עולה בלבי שאלה נוקבת: כיצד נוכל למקד את תפילותינו ברגע קריטי זה?

בעולם שמתדרדר לתוך תוהו ובוהו – שבו המרחק בינינו לבין האלוהים מרגיש עצום ובלתי ניתן לגישור, שבו יהודים רבים מתמודדים עם סבל נוראי שנראה שנקרע היישר מדפי ההיסטוריה האפלה ביותר שלנו – האם באמת נוכל לצעוד אל בתי הכנסת והמניינים שלנו, קולנו נצר מרוב קינה, ולהתפלל לשנה טובה יותר עם כל שמץ של תקווה אמיתית?

מצאתי תשובה אחת חבויה בתוך סדר מלכיות בתפילת מוסף של ראש השנה. בניגוד לכל חלק אחר בעמידה הנאמר במהלך השנה, הליטורגיה של מלכיות מתעלה מעל הצרכים והדאגות הפרטיקולריים שלנו. בתפילותינו היומיומיות אנו מתמקדים ברווחת העם היהודי, מתחננים לקיבוץ גלויות ולביאת המשיח. תפילות שבת וחג מדגישות את הייחוד והקדושה של ימים אלו. עם זאת, דווקא בראש השנה, במהלך מלכיות, אנו מתמקדים באוניברסלי במונחיו המרחיבים ביותר[1]. ביום זה, אנו עומדים מול הבורא כנציגי האנושות כולה, ומכירים במלכותו העולמית של הבורא. עם מודעות מוגברת זו אנו מתפללים את סדר מלכויות, תחינה עוצמתית לאל להחזיר את השליטה על העולם כולו לטובת האנושות כולה:

אֱלֹקַינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ. מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָֽרֶץ בִּיקָרֶךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ה׳ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶֽלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

עיון מעמיק במקורות חז״ל קדומים יותר חושף מחלוקת מרתקת לגבי מוקד תפילת המלכות. בספרי במדבר מתקיים דיון מקיף על מקורן של תפילות מוסף ראש השנה, המרמז על מטרתה הבסיסית של סדר מלכויות[2].

אני ה' אלקיכם, למה נאמר? לפי שהוא אומר: דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי אבל מלכות לא שמענו, תלמוד לומר: ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, זה שופרות ומלכיות. (ספרי במדבר פיסקא עז[3])

רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלהיכם זה מלכויות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות. אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש רחמים לפניו כדי שתזכר לך, ובמה בשופר של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

הקטע מתחיל בפרשנות אנונימית וקצרה של ויקרא כג:כד: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ. התנא קמא מוצא במילים ״זכרון״ ו״תרועה״ התייחסות לסדרי זכרונות ושופרות מתפילת מוסף, אך אין כל אזכור לסדר מלכויות. לאור זאת, הוא מביא פסוק ממקום אחר לגמרי בתורה (ברכות בלעם) כדי לעגן החובה לאמירת מלכויות. ר' נתן חולק. הוא סובר שכל חלקי מוסף ראש השנה נזכרים בפסוק אחד בבמדבר המתייחס לתקיעת חצוצרות במועדים.

פרשנותו הפשוטה של ר' נתן מעוררת שאלות: מדוע הדעה הראשונה חולקת עליו, ודורשת מדרש מורכב יותר? יתרה מזאת, מדוע הוא בוחר בפסוק מסיפור בלעם שאינו קשור כלל לראש השנה או למועדים?

אני סובר שהתשובה נעוצה בהבנות השונות שלהם לגבי משמעות המלכות. עיון מעמיק בהסברו והוכחתו של ר' נתן מראה שהוא רואה במלכויות ביטוי למלכות ה' על ישראל. הדרשה מבוססת על המילים "אני ה׳ אלקיכם". בתיאורו את סדר מוסף ראש השנה, הוא קובע: "המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש רחמים לפניו כדי שתזכר לך". המלכות של ר' נתן היא פרטיקולרית, מתמקדת ביחסים הייחודיים בין אלוהים לעם ישראל.

לעומת זאת, התנא קמא בוחר במכוון את דבריו של בלעם, נביא אומות העולם. בחירתו זו משמשת כהצהרה עוצמתית: הכרתו של בלעם בריבונות האלוהית על כל העמים מדגישה את שלטונו של אלוהים, הפושט הרבה מעבר לעם היהודי. הבנה רחבה זו של מלכות ה' באה לידי ביטוי בתפילות המלכויות שאנו מוצאים במחזור שלנו כיום. תפילות אלו כוללות פסוקים המתייחסים לא רק לישראל, אלא גם להכרה באל על ידי עמים אחרים, וידיעת האל על ידי העמים המתוארת בתפילת עלינו ותפילת הסיום של סדר מלכויות שראינו לעיל.

לכן, הליטורגיה שלנו מתיישבת עם החזון האוניברסלי יותר של ראש השנה, ומבטאת תקווה שהעולם כולו יכיר ויישלט על ידי האל. עם זאת, אין זה אומר בהכרח ששאיפות האלו באים על חשבון הפרטיקולריות. ייתכן ששתי הגישות בספרי – האוניברסליסטי של התנא קמא והפרטיקולריסטי של ר' נתן – אינן סותרות לחלוטין, ולכן ר' נתן אינו נדחה על הסף. ייתכן שכל אחת מהן תופסת מקום משלה, ותורמת לבניית התמונה הגדולה.

כפי שמורי ועמיתי, ר' שי הלד, כותב בצורה נוקבת כל כך: "בערכים היהודים, הדרך לאהבה אוניברסלית עוברת דרך פרטיקולריות ולא מסבי לו… מטרת הצמיחה… להרחיב את הנאמנויות הצרות יותר, שבאות לנו באופן טבעי, ולא להחליף אותן"[4]. במונחים של ספרי במדבר, כדי להשיג את המלכות האוניברסלית של התנא קמא, עלינו תחילה לבסס את מלכותו הפרטיקולרית של ר' נתן.

מעבר זה מהפרטיקולרי אל האוניברסלי בהקמת נוכחות ה' בעולם, טמון בתפילה מרכזית נוספת, אותה אנו אומרים בכל שבת: התפילה לשלום המדינה. כשאני אומר אותה, ולאחריה את התפילה לשלום חיילי צה״ל ואת התפילה למען שובם של החטופים והנעדרים, קשה לא להתייאש. אולם, הקשר המבני עם מלכויות נותן לי מעט נחמה כשאני מבין את המשמעות של שילוב העקרונות של מלכויות בתפילה לשלום המדינה.

תפילה זו עוברת מהפרטיקולרי אל האוניברסלי בכך שהיא פותחת בצרכים המיידיים של מדינת ישראל:

הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ… חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קׇדְשֵׁנוּ… וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

היא מתרחבת החוצה מעבר לגבולות ישראל, נושאת תפילה עמוקה לאיחוד העם היהודי ולקיבוץ הגלויות:

וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, פְּקׇד נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם, וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירֶךָ.

התפילה מגיעה לשיאה בתחינה מרגשת לאל שמלכותו תתפשט על פני כל העולם, תוך שימוש באותן מילים עוצמתיות מתוך סדר מַלכויות:

הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כׇּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: "ה׳ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה!"

עם הפנמת לקח המלכויות, התפילות הללו מתגלות כקריאה עמוקה לפעולה, המורה לנו שעבודתנו להוביל את העולם לעידן מושלם יותר צריכה להתחיל דווקא בבית. אבל מאיפה בכלל מתחילים? התשובה תמונה דווקא בפסוק שמביא התנא קמא בספרי במדבר כהוכחה לאמירת מלכויות:

ה׳ אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃ (במדבר כג:כא)

הפסוק, בדומה לחלק ניכר מהברכה של בלעם, קשה להבנה. רש"י מציע שהמילה "תרועה" כאן אינה מתייחסת לתקיעת שופר, אלא נובעת מהמילה "ריעות" מלשון אהבה וחברות. על פי פירוש זה, משמעות הפסוק היא: שרעות ה׳ נמצאת בתוך העם, שהוא תקבולת לתחילת הפסוק ה׳ אלקיו עמו. 

בהסתמך על פירושו של רש"י למילה "תרועה", אני מציע קריאה חלופית לפסוק. במקום לקרוא את הפסוק כמקביל, כדאי לקרוא אותו כסיבתי: אלוקים עמנו כמלך כאשר אהבתו וחברותו של אלוקים משתקפות בקרבנו.

החלום של גאולה אוניברסלית והנהגה מוסרית עולמית חייב לצמוח מתוך היסוד של אהבת ישראל הפרטיקולרית. אם מלכות ה' לא תתגשם דרך אהבה ורעות בין יהודים, היא לא תוכל להתבסס בתוך העולם כולו.

תפילתי הנלהבת בראש השנה הזה היא שנעבוד יחד ונתחיל לנקוט בצעדים הדרושים כדי לשקם את מה שנהרס ולבצר את עתידה של ישראל, שגשוג העם היהודי, והנצחת מלכות ה׳ על העולם כולו. כולי תקווה שבקריאת המילים של סדר מלכויות השנה, נזכור את המקורות המגוונים שלהם בספרי, ונחשוב איך לבסס את אהבת ישראל כתשתית לקידום חזון הגאולה עבור העולם כולו כך שמילות התפילה שלנו יתגשמו: מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ!

[1] עיינו מנחם כהנא, ״היחס לנכרים בתקופת התנאים והאמוראים,״ עת הדעת (1999) עמ, 30-33.
[2] מקבילה למדרש נמצאת בספרא אמור פרשה יא.
[3] מהדורת מנחם כהנא עמ׳ 523-524.
[4] Shai Held, Judaism is About Love, p. 144.