“לחם עוני”: על תסכולים והזדמנויות בליל הסדר

מאת הר’ אלעזר סיימון

לקראת פסח תשפ”ד התפרסמה חוברת לכל המשפחה מאת סגל מכון הדר, ‘גאולה אריכתא’: מאמרים בתקווה לגאולה – לקריאה והורדה הקליקו כאן. 

יציאת מצרים מסמלת לא רק שחרור פיזי מעבדות מצרים, אלא גם שחרור רוחני. עם ישראל מתחיל לכונן קשר עם הקב”ה, אך בתחילת הדרך הקשר ריק מתוכן, חסר תורה, מצוות וערכים. תחילת הדרך, כמו כל התחלה חדשה, היא ענייה ובלתי מספקת. רק בהמשך, הקשר יתפתח ויעמיק עד לקבלת התורה בחג השבועות, המסמל את שיא הצמיחה הרוחנית.

במשך שנים רבות הרגשתי תחושת תסכול בסופו של ליל הסדר, ולא רק בגלל הטעם של המצה. ליל הסדר אמור להיות אחד מהשיאים, אם לא ה־שיא, של מעגל השנה היהודי. יציאת מצרים היא האירוע המכונן של עם ישראל, והסיפור המסופר בה הוא שיאה של ההשגחה האלוקית. אנחנו משקיעים כמות עצומה של זמן ומשאבים בהכנה לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט, ומקפידים לחגוג אותו עם האנשים היקרים לנו מכול. 

לכן, הייתי מצפה לחוות בליל הסדר חוויה דתית ורוחנית משמעותית. אבל רבים מאיתנו מגיעים אל ליל הסדר מותשים ורעבים. אנחנו מדקלמים טקסטים ששמענו כבר אלף פעמים, יושבים סביב שולחן ארוך מדי שמקשה לנהל שיח משמעותי, ומנהלים מעין מאבק סמוי בין אלו שרוצים להאריך ולהתפלפל במגיד לאלו המבקשים לקצר. השירים שאנחנו שרים הם מעין שירי פולקלור חביבים ומשעשעים ולאו דווקא ניגונים מרוממי נפש. 

היכן מרגישים בליל הסדר קשר עם הקב”ה? מדוע הלילה הזה אינו דומה יותר לתפילה המרוממת ביום כיפור, קול השופר הבוקע את הדממה בראש השנה, הלימוד לאורך הלילה והעמידה בעשרת הדיברות בשבועות, או אפילו סתם עונג שבת בדיבוק חברים? הסדר הוא אמנם לילה משמעותי ברמה המשפחתית והתרבותית, אבל הוא נחווה פעמים רבות כחסר עומק רוחני ונטול משמעות דתית, ומהבחינה הזו אני מסיים אותו מאוכזב. 

ניתן להסביר תופעה זו באופנים פשוטים. למשל, אפשר לומר שריבוי המצוות המעשיות בליל הסדר שעוסקות באכילה ושתייה מותיר את המיקוד בעצם הסעודה ואינו מאפשר להפליג ברוחניות. הציווי “והגדת לבנך” מורה לנו להציב את הילדים במרכזו של ליל הסדר, וממילא הערב בנוי כדי ליצור חוויה עבורם ולא עבור המבוגרים (האם באמת מצליחים בכך? זו כבר שאלה אחרת…). ניתן גם לצאת מכאן אל ביקורת מהותית כלפי נקודת המוצא שלי: אולי הקדושה האמיתית והתכלית האמיתית נמצאות בחינוך הילדים, בקיום במצוות מעשיות, ולא בחיפוש אחר חוויות רוחניות אליטיסטיות. 

אולם אף אם מקבלים את ההסברים הללו, עדיין ניתן לשאול: מדוע מאפיינים אלו קיימים דווקא בליל הסדר? האם יש סיבה שציון יציאת מצרים נעשה דווקא בדרך זו?

אומרת התורה בספר דברים:

“לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי” [דברים טז:ג]

המצה מתוארת כ”לחם עֹני”. מדובר בתיאור פיזי של המצה – לחם פשוט ללא נפח ועובי. מדוע אוכלים בפסח לחם עוני? פירש רש”י שם: “לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים”. כלומר, המצה היא זיכרון לקושי בתקופת השעבוד במצרים. טעם זה של מצוות אכילת מצה שונה מהטעם המוכר יותר שמופיע בהגדה שלנו: 

“מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם.” [מתוך הגדה של פסח]

על פי הצעת רש”י, המצה אמנם מזכירה לנו את הגאולה ממצרים, אבל היא גם מזכירה לנו את שעבוד מצרים עצמו. במובן זה יש צד במצה שבו היא דומה למרור, והדבר הולם את הופעתם ביחד בציווי על אכילת קרבן: “צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (שמות יב:ח).

אולם, ספר הזוהר מסביר את משמעותו של הקשר בין “לחם עֹני” ליציאת מצרים באופן אחר: 

“כָּתוּב ‘שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי’ (דברים טז:ג)] …[ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקָרֵב אוֹתָם אֵלָיו, נָתַן לָהֶם מָקוֹם שֶׁל לֶחֶם עֹנִי, לֶחֶם עָנִי […] וְלֶחֶם עֹנִי הַזֶּה נִקְרָא מַצָּה […] הִתְקָרְבוּ לַמַּצָּה בַּהַתְחָלָה. כֵּיוָן שֶׁקֵּרְבוּ אוֹתָם יוֹתֵר, הִכְנִיס אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּדְרָגוֹת אֲחֵרוֹת…”
[זוהר, חלק א ויצא קנד (תרגום)]

בעולמו המיסטי של הזוהר, האירוע המרכזי שמתרחש ביציאת מצרים אינו השחרור מהשעבוד הגופני של מצרים, אלא השחרור מהשעבוד הרוחני. עם ישראל, שהיה מקושר ל”סטרא אחרא” (“הצד האחר”), אל כוחות הטומאה, משתחרר מכבליהם ומתחיל לכונן מערכת יחסים עם הקב”ה. והינה, אומר הזוהר, פתח הכניסה שנותן הקב”ה לעם ישראל, ה”מקום” הראשון שאליו הוא מזמין אותם – הוא מקום של “לחם עני”. 

נשים לב לדבר המעניין שקורה כאן: בניגוד לפירוש רש”י, שלפיו בני ישראל היו עניים לפני גאולת מצרים (הפירוש היותר פשוט ומסתבר), הרי שלפי הזוהר הם היו עניים מייד אחריה. מהו אותו מקום עני שהיה נחלתם של בני ישראל מיד אחרי יציאת מצרים? נדמה שמדובר בדימוי למצב רוחני דל, שטוח, ריק. הקשר עם הקב”ה מייד עם יציאת מצרים בעצם אינו מכיל דבר, מלבד עצם ההצלה מהשעבוד. עדיין אין תורה, אין מצוות, אין קרבנות ואין ערכים. 

פרשנות הזוהר עשויה להיראות מפתיעה במבט ראשון, אבל יש בה היגיון רב. בכל כניסה אל עולם חדש – יהא זה עולם רוחני, תחום לימודי או מקצועי, או מערכת יחסים – ראשית הדרך חסרה ובלתי מספקת. בדייט ראשון שני הצדדים מרגישים מבוכה ומחפשים על מה לדבר. האבחנה של הזוהר אומרת שלמרות האירוע העצום, המרגש ומלא האהבה של יציאת מצרים, עם ישראל ואלוקיו נמצאים רק בתחילת דרכם המשותפת. ותחילת הדרך, יש להודות, היא לרוב ענייה.

רק בהמשך הדרך, בימי ספירת העומר, תתרחש צמיחה רוחנית שבה הקשר יתפתח, יתעמק ויתמלא בתוכן, עד שיגיע לשיאו במתן תורה. על פי הזוהר, הביטוי הסימבולי לתהליך הצמיחה הזה הוא הַלֶחֶם – תחילת הדרך היא במצה שהיא לחם עוני, בימי ספירת העומר מתרחשת תפיחה, והיא מסתיימת בהבאת “קרבן שתי הלחם” בחג השבועות.

אם להתחבר בחזרה ל”תלונות” שלי על ליל הסדר – לפי הזוהר ישנו קשר הדוק בין חוסר שביעות הרצון שלי מהמצה לחוסר שביעות הרצון שלי מהחוויה הדתית בליל הסדר. החוסר הראשון מסמל את השני. קיבלנו כאן הסבר בעל אופי היסטורי־תאולוגי לתופעה שאותה תיארתי: פסח הוא באופן עמוק ראשית והתחלה, וקשה להיות בהתחלה. בעקבות הזוהר, במקום להיות מאוכזבים מכך שליל הסדר שלנו לא המריא לשחקים, אפשר לחשוב עליו כהזמנה לקיום דתי עני. הזדמנות לחוות מקום ראשוני, בתולי, דל, כזה שאינו עמוס עוד בכל המשמעויות הכבדות שהעולם הדתי שלנו עמוס בהן. כזה שעדיין אין בו תורה, עוד אין בו תודעה מפותחת, אין בו אינטנסיביות רוחנית. 

לכאורה, מדובר בתפיסה פסימית ביחס לימי הפסח, כזו שמציבה אותם במקום נמוך ביחס לשבועות, ומדגישה שלצד הגאולה יש בהם גם חיסרון ועוני. רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור התייחס לכך בספרו “שפת אמת”:

“באמת בני ישראל נכנסו במדריגות גדולות אחר יציאת מצרים בקבלת התורה ובמשכן ומקדשות. ויציאת מצרים הוא התחלה וכמובא בזוהר שלכן מצה היא לחם עני […] ומכל מקום צריך להיות חביב יציאת מצרים יותר מכל המדרגות. והתורה והמצות הכל תלוי ביציאת מצרים […] כי הוא יסוד שעל ידי זה באנו אחר כך לכל המעלות. לכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאין דבר חביב מזה…”
[שפת אמת ויקרא, פסח, כג, ד]

נכון, אומר ה”שפת אמת”, דווקא אחרי פסח עולים בני ישראל למעלות גבוהות הרבה יותר. אולם בכל זאת יציאת מצרים היא ה”חביבה” ביותר, מכיוון שהיא־היא נקודת הפתיחה שבה תלוי הבניין היהודי כולו. כמו בכל התחלה, יש בה קושי, אבל יש בה גם חירות, בחירה וגילוי של רצון ושל אהבה. לפי פרשנותו, זוהי הסיבה שסעודת הסדר חייבת להסתיים באכילת מצת האפיקומן: הסעודה התחילה באכילת מצה, ואף על פי שאחריה אנחנו אוכלים מאכלים טעימים הרבה יותר, בסופה אנחנו חוזרים ובכל זאת אוכלים את המצה – ורק אותה.

מתוך התבוננות זו, אבקש להציע לכל מי שחש תסכול מאופיו של ליל הסדר או לכל מי שסתם שונא מצה – לחבק ולאמץ את התסכול הזה ולהבין שהרגשות האלה הם תחילת הדרך בדרכנו למעלה. תחושת החוסר הזאת, הבקשה לנֶפַח, השאיפה למשמעות וקִרבת אלוקים – הן אלו שדוחפת אותנו להמשך המסע, שבו עוד נגיע לרגעים משמעותיים ומרוממים, וללחמים אווריריים ושמֵנים.