בתורה לא מופיע מועד בשם 'ראש השנה', אלא 'זכרון תרועה' או 'יום תרועה', כשהמצווה המרכזית היא שמיעת קול שופר. קול השופר מייצג מגוון של רגשות ומשמעויות: בכי על חטאים, שבר לאומי, תקווה להמלכת ה' ושמחה על גאולה עתידית. השנה, קול השופר מתמזג עם החוויות והזיכרונות של התקופה, ומשמש כסמל הן לשבר והן לתקווה לעתיד מתוקן ולגאולה.
בתורה לא מצאנו מועד המכונה 'ראש השנה', אלא הראשון בתשרי מכונה 'זכרון תרועה' (ויקרא כג, כד) או 'יום תרועה' (במדבר כט, א). מתוך הכתובים עצמם קשה לעמוד על משמעות החג הזה – מה משמעות התרועה? במה מריעים? מהו אותו זיכרון, ומיהו מושא הזיכרון – האדם או האלוהים? השם המקראי של החג מתבטא הלכה למעשה במקום המרכזי של המצווה לשמוע קול שופר. בדברים שלהן ברצוני לעיין ברובדי המשמעות השונים שאפשר לזהות בקול השופר, ולהרהר כיצד משמעויות אלה מהדהדים עם חוויית הימים הנוראים שלאחר שמחת תורה תשפ"ד.
כאמור, התורה מאפיינת את היום הזה כיום "תרועה". לפיכך, תפסו חז"ל שמצוות היום לתקוע קול תרועה בשופר שלוש פעמים – בהתאם לשלוש ההופעות של המילה 'תרועה' ביחס למועד זה (ויקרא שם; במדבר שם) וביחס ליובל (ויקרא כה, ט). בנוסף, הם למדו שכל תרועה צריכה לבוא במעטפת של שתי תקיעות, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. המנהג שלנו לתקוע שילובים שונים של 'תרועה' ו'שברים' נובע מספק לגבי אופי ה'תרועה' המקראית, כפי שעולה מסוגיה בבבלי ראש השנה (לג ע"ב):
אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח). מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.
נסכם את המהלך בדברי אביי: בתורה מופיע המונח 'תרועה', ומילה זו מתורגמת לארמית בלשון 'יבבא'. יבבה היא קול בכי, כפי שלמדנו מן האמור באם סיסרא, ויש אפוא שני סוגים של בכי: גניחה, ויללה. רש"י שם מבאר את ההבדל שבין השניים:
גנוחי גנח – כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן.
ילולי יליל – כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכין זה לזה.
הגמרא בדף הבא (לד ע"א) מסבירה שמשום כך התקין ר' אבהו בקיסריה לתקוע גם תרועה (=קולות קצרים סמוכים) וגם שברים (=קולות ארוכים יותר):
אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. […] מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.
אם כן, התרועה והשברים המוכרים לנו הם שני ביטויים של ה'תרועה' המקראית, המתרגמים את התרועה כקולות שונים של בכי: גניחה ויללה.
נמצא שהבבלי, על יסוד תרגומה הארמי של המילה כ'יבבה', מבין את התרועה כקול בכי. על מה אנחנו בוכים? התשובה המתבקשת היא על חטאינו ואימת יום הדין. לתפיסה זו, השופר הוא מעין מגפון שמשדר את בכיינו במרום. תיאור זה מתכתב יפה עם השם 'שברים', כאילו קול השופר הוא ביטוי לשבר נפשי פנימי שלנו.
אך השבר אינו רק שבר של היחיד מפני חטאיו, אלא אף שבר לאומי. דבר זה בולט בתרועה אחרת שבתורה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט). אכן, לא רק במלחמה תוקעים תרועה להיזכר לפני ה', אלא אף בצרות אחרות הבאות על ישראל, שהרי התרועה היא חלק מרכזי של התפילה בימי תענית הנקבעים על הגשמים (ראו משנה תענית). אך למעשה, בצורת היא רק דוגמה לצרה אחת שמשמיעים עליה קול תרועה, והמשנה מפרטת גם צרות אחרות – דבר, מחלות, שיטפונות, חיות רעות – עד שהיא מסיקה: "על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה" (משנה תענית ג, ח).
בכך התרועה שלנו השנה מסמלת לא רק את תהליך התשובה האישי של הפרט, אלא היא אף נותנת ביטוי לשבר לאומי גדול יותר – מלחמה, מחלוקת ושכול. בימים הנוראים האלה השופר מבקש מה' לזכור את עם ישראל ולהושיע אותו אל הניצחון והשלום.
אך תרועת השופר אינה מסתכמת בכך. היא מקפלת לתוכה הרבה יותר. כאמור, תפיסה זו של השופר כקול בכי נשענה על תרגום המילה המקראית 'תרועה' כ'יבבה'. ואכן כך מתורגמת המילה בתרגום אונקלוס ובתרגומים ארמיים אחרים. אלא שהמילה יבבה היא התרגום הקבוע של תרועה בכל מקום, ונראה שבארמית משמעות המילה היא פשוט קול רם של שופר, חצוצרה או אף צעקת אדם (בדיוק כמו המילה העברית תרועה). כך למשל הביטוי 'הריעו לאלהים בקול רנה' שבתהילים (מז, ב) מתורגם: "בחדוא יבבו קדם ה'/אלהא בקל תושבחתא" (=בשמחה הריעו לפני אלוהים בקול תשבחות). אין מדובר כאן כלל בבכי, אלא בקול תרועה של שמחה.
לכן, אין כל מניעה שתרועת ראש השנה תהיה אף היא תרועת שמחה. בהתאם לכך, ניתן להבין את המילה 'שברים' בצורה שאינה קשורה כלל לשבר ושבירה. בלשון חכמים נפוץ החילוף בין הצלילים 'פ' ו-'ב' (למשל, הפקר/הבקר במשנה פאה ו, א). לפיכך, ייתכן מאוד כי גזרון המילה 'שברים' היא מן המילה 'שופר', ומובנה אינו אלא קול השופר. בהגדרה זו אין הכרח לייחס לשברים מטען רגשי מסוים.
ואכן, הליטורגיה של ראש השנה מצביעה על משמעות אחרת לגמרי של קול השופר. לתפילת העמידה של ראש השנה נוספו שלוש ברכות: מלכויות, זכרונות ושופרות. ברכת מלכויות מדברת על הנכחת מלכות ה' בעולם: "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"! כך גם קולות השופר שנזכרו בברכת שופרות קשורות בעיקר למלכות ה' ולגאולה: "בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'! הללוהו בצלצלי תרועה! והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" ועוד. תרועת השופר הזו היא כקול חצוצרה המבשרת את בוא המלך. היא דרכנו להמליך את ה' בעולם בצפייה לגאולה.
מקודם הצבענו על כך שחצוצרות הכסף שימשו להריע על הצר הצורר את עם ישראל. והנה הפסוק הבא באותה פרשה מתאר שימוש הפוך לגמרי באותן חצוצרות: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י, י). אותן חצוצרות משמשות לזיכרון בימי שמחה ומועד. אכן, ברכת שופרות מסיימת בדיוק כך: "תקע בשופר גדול לחירותנו… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו … כאמור וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם" וכו'.
נמצא שקול השופר אינו חד גוני. אלא הוא כקשת של צבעים קוליים המושמעים אל על. יש בו קול יבבה של אם המצפה לחזרת בנה מן המלחמה והוא בושש לבוא. יש בו קול תרועת מלחמה המתריעה מפני הצרה ומתחננת לישועת ה'. יש בו קול תחינה על חטאי הפרט והציבור בתקווה לתשובה וכפרה. יש בו קול התרעה על עם מפולג ומשוסה שאיבד את דרכו, ואשר האיום המוכר של חרב וגלות שוב נמצא לפתחו.
אך יש בו גם קול של מלכות. קול של התנשאות מעבר לכאן ולעכשיו. קול חזון של גאולה עתידית, בה כבוד ה' ניכר וגלוי בעולם, במעשי ידינו ובהילוכנו. קול של תיקון עולם במלכות שדי. קול של גאולה ושמחה.
קול השופר, כמו שמחת תורה תשפ"ד, מוהל את שמחת התורה בעצב. בכך, קול השופר נותן מקום רחב לנפש לבכות במרי, ותוך כדי, פותח צוהר דק לשמוח בחזון של עתיד מתוקן – תיקון של הפרט ותיקון של החברה – שנפעל להביאו במהרה בימינו.
