הימים הנוראים הם תקופה של התחדשות ותקווה, המבוססת על האמונה ביכולתנו להשתנות ולהתעלות. ליבה של התשובה, כפי שמורה לנו המסורת, טמונה בהבנה שאנו, משפחותינו, קהילותינו, עמנו והעולם כולו נושאים בתוכנו פוטנציאל עצום לשינוי לטובה. אנו מסוגלים להיות יותר ממה שאנו כיום, לעשות יותר ממה שאנו עושים כיום, וליצור עולם טוב יותר עבור כולנו.  יבוא היום, מובטח לנו, שבו כבוד האדם יהיה אמיתי ונוכחות אלוהים תתגלה. אז (ורק אז) אלוהים יוכר במלואו – ויוכתר, כביכול – כאלוהים. [1]

אך אנו מודעים לכך שישנם רגעים שבהם תקווה זו נראית רחוקה ובלתי ניתנת להשגה. זוהי אחת מאותן תקופות, למרבה הצער. אנחנו מתמודדים עם משברים קיומיים עמוקים, והאפשרות לשינוי משמעותי נראית קלושה. רבים מאיתנו חשים מבולבלים ומותשים. כיצד נוכל לקוות? כיצד נתחדש? כיצד נעבור טרנספורמציה? המילים נראות ריקות מתוכן.

במה נתמקד כשמתקרבים הימים הנוראים?

במדרש מרתק מתאר חכם התלמוד רבי אבהו את הקב"ה כמי שבורא עולמות ומחריבן לפני שברא את העולם שבו אנו חיים כיום ([בראשית רבה ג, ז]). רבי יוסף סולובייצ'יק, בהתייחסו למדרש זה, מציין בצורה מבריקה כי "כאן [בתמונת הבריאה שמצייר ר' אבהו] יש לנו אלוהים לא רק כבורא, כפי שהוא בתורה, אלא גם כיוצר מחדש, בונה מחדש לאחר החורבן". מדוע זה משמעותי כל כך? משום שהרב סולובייצ'יק מציע לראות בתפיסה זו של אלוהים שיעור ערכי ורוחני עמוק: "כפי שאלוהים יוצר ויוצר מחדש… כך גם [בני האדם] צריכים להיות מוכנים לבנות מחדש ולתקן, שוב ושוב אפילו כשמבנים קורסים".

הרב סולובייצ'יק מודה שזו איננה משימה קלה: "לבנות מההתחלה קשה, אך לבנות מחדש מאתגר עוד יותר". מול הרס וחורבן, אנו בכל זאת "מוצעים להתחיל מחדש באמונה ותושייה, כפי שעשה אלוהים… זה, אם כן, מה שהתורה דורשת מ[בני אדם]: לפעול, ליצור, ובמידת הצורך, לבנות מחדש כפי שעשה האל הבורא."[2] במילים אחרות, להיות שותפו של אלוהים אינו רק לקבל חומרי גלם ופקודה לבנות. זה אומר, לפחות חלק מהזמן, להתמודד עם אובדן נורא; עם בלבול לגבי העבר ואי ודאות לגבי העתיד; עם הפיתוי להיכנע לייאוש ולעייפות – ולבחור, בכל זאת, בחיים.

ובכל זאת, הבחירה הזו – לבחור בחיים ובתקווה – יכולה להרגיש קשה מנשוא, ואף להיות כזו. כדי לחזק את עצמי לאחרונה, התבוננתי במילה "תקווה", שפירושה גם "חוט," כמו "תקוות חוט השני", המתייחס לחוט הארגמן שרחב תלתה מחלון ביתה כאות, כדי שיהושע ובני ישראל יניחו למשפחתה לחיות (יהושע ב, יח). אני מוצא את עצמי מהרהר: לפעמים, תקווה נראית כמו חוט דקיק ושביר, אך אותו חוט דק הוא כל מה שיש לנו, מציל חיים מאחיזת המוות.

ישנו פסוק באיוב המשקף את התקווה שמציע לנו העץ:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם־יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף  וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל (איוב יד, ז)

עץ קצוץ עשוי להיראות כמת, אך מתחת לפני השטח טמונה אפשרות לחיים חדשים. תקווה זו משתקפת בפסוק בישעיהו, המשתמש במטאפורה דומה כדי לחזות את הגאולה המשיחית:

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (ישעיה יא:א)

אולי זו משימתנו: להתעקש, גם כאשר רבים מהדברים החשובים לנו ביותר תלויים על חוט השערה, כי צמיחה, שינוי והתחדשות עדיין אפשריים. אל לנו לבלבל בין תקווה לאופטימיות. אני לא אופטימי, אך אני מלא תקווה – לפחות חלק מהזמן. תקווה אינה מתקיימת ללא מחויבות. רצון לשינוי ללא נכונות לפעול להגשמתו הוא אשליה, לא תקווה אמיתית. לכן, בימים אלו של התבוננות עמוקה, נתבונן הן בחיינו האישיים והן בעולם בו אנו חיים, ונאחז בחוט התקווה הדק והשביר, ככל שיהיה.

במהלך הימים הנוראים, אנו מדקלמים משפט נפלא שהוא חמקמק כמו שהוא מעורר: היום הרת עולם, שמתורגם לרוב כ"היום יום הולדתו של העולם". אך, המילה "הרת" מתייחסת דווקא להריון, לא ללידה. לכן, אציע השנה, גם בתוך הצער והדאגה שלנו, לפרש את המשפט כ"היום בהריון עם האפשרות לעולם מחודש".

אמן, וכן יהי רצון!

[1] ראו למשל מיכה פרק ד.
[2] Joseph B. Soloveitchik, Reflections of the Rav (adapted by Abraham R Besdin) (Ktav, 1979), pp. 28-29.