למרות שישנן דרכים רבות לספר את סיפור יציאת מצרים, אנו נוהגים ללכת במסלול מסוים, שתחילתו במה שאירע אי אז, וסופו במקום בו אנחנו נמצאים כיום. לפי שמואל, סיפורנו מתחיל ב"עבדים היינו לפרעה במצרים", וסופו ב"ועתה בני חורין". ולפי רב, הסיפור שלנו הוא כיצד נבחרנו וניתנה לנו התורה (בבלי פסחים קטז ע"א). המשותף לשתי הדעות הוא שהן בוחרות להתרכז בנרטיב שבמוקדו הניגוד שבין המצב שלנו בעבר ובין המצב שלנו כיום.

אבל רב ושמואל מפרשים שניהם הנחיה כללית יותר שניתנה במשנה:

משנה פסחים י, ד

…מתחיל בגנות ומסיים בשבח…

הקריאה הפשוטה של המשנה פותחת בפנינו אפשרויות שונות כיצד לספר את הסיפור הזה. המשנה עצמה אינו מזכירה את מצרים; 'גנות' אינה מוגדרת כעבר, ו'שבח' אינו מוגדר כהווה. אולי הסיפור אינו צריך להיות לינארי או היסטורי, אלא רגשי ורוחני. אולי הסיפור אינו מתחיל כסיפור עליהם – "אבותינו" – ומסתיים כסיפור עלינו. אולי הסיפור מתחיל ונגמר איתנו, והורתו בהווה הנוכחי. אולי הסיפור אינו על מה שאירע בעבר ועד עתה, אלא מתחיל בהווה וממשיך מכאן קדימה אל העתיד.

ה'מאור עינים' מבין את הסדר באופן כזה:

מאור עינים פרשת צו

…וזהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל- דהיינו על הים היה קטרוג "אלו ואלו היו עובדי עבודה זרה"- ואם כן קשה באמת! איך נגאלו? אך במצרים עשו ישראל כל הסדר בלילה כהויה כצורתה כמו שאנו עושים. והיו מספרים ביציאת מצרים- שהיו מאמינים שבודאי יהיו יוצאים- ובאותן החסדים שהמשיכו נגאלו.

ובניסן עתידין ליגאל- דיש גלות כללי ויש גלות פרטי. דהיינו היסורים שיש לכל אחד מישראל. ובאותן החסדים שממשיכין בניסן עתידין ליגאל:

לפי המאור עינים, הסדר הראשון כלל אף הוא מהלך של סיפור יציאת מצרים. ובאותו סדר אף אחד לא דיבר על העבר וההווה, כיוון שיציאת מצרים ההיסטורית טרם באה לעולם. אז באותו סדר שהתרחש במצרים סיפרנו את סיפור הגאולה שעתיד לבוא. סיפרנו את הסיפור של העתיד, לא של העבר. ואמירת הסיפור היא שעוררה ואיפשרה לגאולה לבוא.

המאור עינים ממשיך ומדגיש שדבר זה חוזר כל שנה ושנה. למרות שכבר מזמן השארנו את מצרים ההיסטורית מאחורינו, סבל – אישי, לאומי ובין-לאומי – הוא דבר נוכח מאוד ואמיתי. ההבטחה שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל מובנית אף היא בדרך זו: כפי שהיה פעם מצרים שהעבידה אותנו בפרך וגרמה לעמלנו ולחיינו להיות בלתי נסבלים, כך גם עכשיו יש 'מצרים' שעוצרת בעדנו ומשפילה אותנו ארצה. כפי שהיה ניסן בו נגאלו, כך גם יהיה ניסן של גאולה עתידית. מצרים אינה רק מקום מסוים, וניסן אינו רק מועד מסוים, מצרים היא ההוויה האנושית בשפלותה, וניסן הוא ההבטחה הנצחית של גאולה והמועד התמידי של תקווה.

כשהמשנה מלמדת שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י, ה), אולי אין כוונתה שעלינו לראות את עצמנו כבעבר, ולדמיין שמה שקרה "להם" קרה בעצם "לנו". אולי כוונתה שעלינו להבין 'מצרים' אחרת, ולראות את ה'מצריות' שמתממשת שוב ושוב בכל דור ולכל אדם. החיוב הוא לראות את ה'מצרים' שלנו ולראות אותנו יוצאים מתוכו בצהלה.

השנה כשפסח בפתח, רבים מאיתנו חשים חרדה, בדידות וסכנה. אנחנו לא מרגישים חופשיים, אנחנו מרגישים מסוגרים. ככל הנראה, הסדר שלנו ירגיש פחות כמו חגיגה של כל הטוב שבידינו, ויותר כמעין תזכורת של כל מה שאנחנו יכולים לאבד. אולי הקריאה של המאור עינים מזמינה אותנו לקיים סיפור יציאת מצרים באופן קצת אחר השנה. אולי השנה עלינו לחזור לחוויה של עם ישראל בסדר הראשון, בו הסיפור לא היה סיפור של ניצחון וסוף טוב, אלא סיפור של תקווה ואמונה, למרות החושך והמצוקה; בו הסיפור עוד לא עסק בהודיה על הטוב שאירע, אלא בהסתכלות האופטימית על כל הטוב, החסד והרווחה שעוד עתידים לבוא.

מאחלת לכם פסח של ציפייה!

חג כשר ושמח

————-

תגובות ומחשבות תתקבלנה בשמחה בכתובת  weiss@hadar.org 

מוזמנים ללמוד יחד עם דינה ביום שני, י"ט בניסן (13/4) בשעה 20:00, השיעור יתקיים באנגלית – Purity and Integrity – Shiur with Dena Weiss