י״ט באדר תשפ״א

פרשת תרומה: דיברה תורה כלשון בני אדם

מאת   •  18 בפברואר 2021  •  תנ״ך

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

דיברה תורה כלשון בני אדם[1]

בחלקים האחרונים של ספר שמות, הפוקוס עובר מיציאת מצרים ותהליך ההצטרפות לברית אל פרטי הפרטים של תהליך יצירת המשכן וכליו. אך אם מצליחים לראות מעבר לפרטים הקטנים, הנושא החדש שהתורה מתמקדת בו הוא שיעור חשוב באופן שבו היא יכולה לגעת באנשים גם בימינו.

התורה מתעכבת באהבה על פרטי ארון העדות, הפרוכת, שולחן הפנים, המנורה, הקרשים, העמודים, בסיס המשכן ובגדי הכהונה. היא מתארת את המידות של כל אחד ואת מרכיביו. היא מסקרת את שיעורי הזהב, הכסף והנחושת שנעשה בהם שימוש ואת שוויים הכספי. משם היא עוברת לתהליך היצירה של הפריטים השונים. לבסוף, התורה חוזרת על עצמה בפעם השלישית בתיאור מלאכת הרכבת המשכן והצבת הכלים השונים במקומם. טקס הקדשת המשכן מגיע לשיאו בענן שיורד על משכן אשר מלא בכבוד ה’.

הן המדרש והן פרשנות מקראית מודרנית משייכים את החלקים האלה לתורת הכהנים (כמו ספר ויקרא המכונה גם “תורת כהנים”). ואף על פי כן, למרות שאני עצמי משתייך לשושלת הכהנים ואוהב את הזכות שניתנה לי לברך את הציבור, ההתפלפלות הארוכה על פני פרקים רבים נראית גם לי קצת מוגזמת. מדוע חשוב שנדע שסך כל הזהב שנעשה בו שימוש בבניית המשכן וכליו מגיע לסכום של “תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל?” ושווי הכסף ששימש לבניית המשכן הוא “מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ”? [1]

אולי חוסר העניין שאני חש משקף דפוסי מחשבה תרבותיים שלי. בני ישראל, שקיבלו  את התורה, התעניינו בכל הפרטים שמגולל הטקסט המקראי, ובכלל זה מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר המרהיב שנרקם בצבעי “תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר” (שמות לח, 18). בעזרת ארכיטקטורה חיצונית הייתה להם דרך להתקרב לנוכחות הרוחנית והמופשטת שהיא אלוהים.

הנושא מזכיר לנו את טענת הרמב”ם כי התורה מציגה את הקרבת הקרבנות כחלק ממנגנון של עבודת האל משום שבתרבות של תקופת המקרא הייתה אמונה גדולה בתועלת של עבודת הקרבנות. על פי משנתו של הרמב”ם, הקרבת קרבנות אינה הרמה הגבוהה ביותר של עבודת האל והיא אף נמוכה מהתקשרות עם אלוהים בתפילה ובשתיקה. ואף על פי כן – אומר הרמב”ם – אם התורה לא הייתה מכילה טקסי קרבנות, היא הייתה נתפסת כבלתי מהימנה והשפעתה על בני ישראל ואחרים באותה תקופת זמן הייתה פחותה.[2]

דברי הרמב”ם תמיד נתפסו אצלי כהמעטה בחשיבותם של הקרבנות, אך כעת אני מבין שיש בהם מסר-נגדי מרומז. אלוהים נתן את התורה מתוך אהבה, כפי שאנו אומרים מדי יום בתפילה “אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ, תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ”. כשמעבירים מסר לאדם אהוב, הנטייה היא להתמקד במה שהכי מעניין או מהנה אותו/אותה. התורה מתעכבת על המשכן והקרבנות משום שבעבודת הקרבנות בני ישראל הרגישו שהם מקיימים עם אלוהים קשר ישיר וזוכים בברכתו, במחילתו ובאהבתו.

סיבה נוספת היא שבני אדם מבינים התגלות אלוהית בהתאם ליכולות שלהם ולמידת בשלותם. התורה מרחיבה בתיאורי עבודת הקרבנות משום שאנשים היו קשובים וזמינים יותר לדרישות דתיות בתחום זה. והראיה – למרות שהתרומה לבניית המשכן הייתה בגדר רשות, התמיכה של בני ישראל הייתה כל כך גדולה שהם התבקשו לחדול ממנה.[3]

האם משמעות ההסתייגות שלי היא שכל הפרקים הללו הם תלויי תרבות ולכן לא רלוונטיים לימינו? אם המצוות האלה לא מטביעים חותם על ההווה, האם התורה נעזבה מאחור, אי שם במרחבים הדתיים של מסופוטמיה העתיקה?

אך לא, ההיסטוריה מוכיחה את ההיפך. בניגוד לטקסטים דתיים בני אותה תקופת זמן מהמזרח הקרוב, התורה ממשיכה להילמד ולהידרש ולכן מהדהדת בתרבות בת ימינו – לפעמים בעוצמה רבה אף יותר מהתקופה בה נוצרה. תפקידן של הפרשנות וקהילת המסורת הוא להמשיך ללמוד ולהבין את דברי התורה וערכיה כך שיהיו בעלי השפעה ויהדהדו באותו הדור. תהליכים תמידיים ומתמשכים של בדיקת הגדרות וניסוחן מחדש מניעים אנשים לחיות חיי ברית על פי דרך התורה ולממש את תפקידם בתנועה המתמשכת אל עבר תיקון עולם.

כשהתורה, באמצעות הפרשנות, נטועה היטב בהקשר התרבותי של כל דור, ההשפעה שלה בזמן אמת היא מקסימלית. המחיר לכך עלול להיות מעורבות של המסורת במערכת שהיא רחוקה מערכי היסוד של התורה או מיעדיה האולטימטיביים, דווקא משום שהיא פועלת בתוך אותה מערכת חברתית בעלת נורמות אחרות.[4] כלומר, במקרים רבים ההלכה שמביעה את מצוות התורה אינה בהכרח התגובה הדתית האידיאלית אלא התנהגות שהיא הפְּשרה הטובה ביותר שניתן היה להשיג בין האידיאל העתידי למציאות של ההווה. הכלל הוא לעשות כל מה שניתן במגבלות הנורמות המקומיות. הסטנדרטים המשיחיים – כפי שנוסחו בכתבי הנביאים ובממסדים אידיאליים המתקיימים בכל דור ומגלמים סטנדרטים אולטימטיביים[5] – ממשיכים להוות גורמי משיכה שמובילים את עבודת הברית אל עבר האידיאל,  כשהתנאים יאפשרו את השדרוג. מי שהתורה בנפשו.ה צריך.ה לחזור ולהפוך במסורות ובהלכות חדשות לבקרים כדי לוודא שהן מכוילות קרוב יותר לאידיאלים המקראיים.

קיימת השלכה נוספת לפרשנות המתוארת לעיל. ההנהגה הרוחנית ודרשני הדור צריכים להימנע מהסתגרות והתכנסות בגטו תרבותי ולשאוף להחדיר את ערכי התורה בתרבות המקומית של הדור. עליהם לנסח ולמתוח עד קָצה את משמעויותיה של התורה כך שיהיו רלוונטיות למציאות התרבותית שהם חיים בתוכה. ככל שהמסורת משתלבת יותר בשיח התקופתי, כך גדל האור שהיא מפיצה לכלל האומה. נצחיותה של התורה, והרציפות שבזכותה נמשכת התנועה לקראת יעדי הברית, תתממש בצורה הטובה ביותר לא בעמידה מחוץ לזמן ובהימנעות מקדמה תרבותית. בִּמְקום, יש להרחיב את גבולות הגזרה של המסורת ולחיות אותה במלואה בכל זמן ובכל דור.

בגישה זו טמון סיכון שהתורה תהיה מזוהה עם התרבות המקומית, דבר שעלול לעלות בריקון של המטען המסורתי ובהפיכתו לתרבות רדודה המחקה אופנות עכשוויות. בהיעדר פיקוח, השתלבות כזו תוביל להתבוללות ולאובדן של הייחודיות. משום כך, אם התרבות המקומית היא חד ממדית, שטחית, חומרנית או אוניברסליסטית באופן קיצוני, יש לשאוף להפיץ את התורה כאלטרנטיבה של תרבות-נגד.

נצחיותה של התורה והרלוונטיות שלה לאורך הדורות משתמרת באופן אופטימלי כשהיא מתפרשת על ידי מאורות מוסר וידע של התרבות המקומית, וכשהתרבות מפורשת ומבוקרת באמצעות התובנות המעמיקות ביותר של התורה. הדיאלקטיקה המקראית העוסקת ביעדים אוטופיים מהפכניים באמצעות תהליכים הדרגתיים מסורתיים שהמשפחה במרכזם, משפיעה יותר מכל כשהיא מיושמת על כל ההיבטים של החברה העכשווית. כך נבטיח שהתורה לא תיצמד לדוקטרינות חד צדדיות – שמרניות או ליברליות. עליה להתמזג, לבקר ולהעשיר את כל הקבוצות בכל רמות ההבנה והידע. תורה כזו לא תהיה גוף זר בתוך תרבות או לאום אלא בית דתי ומוסרי שהאל שוכן בו, בעוד היא ממשיכה לחלחל צדק אלוהי ואהבה אל תוך התרבות המקומית. אם נאמץ אל לבנו את התרבות המקומית – בצורה מעמיקה ונכונה – או אז נוכל לממש שוב באופן רוחני את היעד שהוצג בפרשת השבוע: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. (שמות כ״ה; 8).


 

[1] שמות ל”ח: 25-24. משקל ה”כיכר” המקראית כ-34-33 ק”ג.

[2] במילותיו של הרמב”ם “אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום.” הרמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג’ פרק 32.

[3] שמות ל”ו, 7-5.

[4] ר’ דוגמאות בדבריי על פרשת משפטים: ספר הברית

[5] שבת היא יום של ציפייה משיחית ושנת היובל מגלמת שוויון כלכלי עתידי.

[1] ברכות ל”א ע”ב. השל טוען כי אחת האסכולות המרכזיות בפרשנות החז”לית גורסת כי דיברה תורה כלשון בני אדם על מנת להתנגד ל”פרשנות יתר” שדורשת כל פסיק ותג של מילה. ר’ אברהם יהושע השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות.לונדון וניו יורק/ירושלים: שונצין, 1991/1965. אני משתמש בביטוי להמחשת הרעיון שהתורה צריכה להתבטא בשפת הדור והתרבות המקומית כדי לתקשר בצורה הטובה ביותר עם בנות ובני התקופה.

 

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

סגירת תפריט