ג׳ באייר תשפ״א

פרשת בשלח: ״אין סומכין על הנס״

מאת   •  28 בינואר 2021

For English click here

תרגום: עליזה רז-מלצר

על פניו פרשת בשלח מהווה אב טיפוס של התגלות אלוהית בתצוגה של נסים מעוררי יראת שמים. התהפכות מוחלטת של חוקי הטבע אינה מותירה כל מקום לספק באשר לשאלה מיהו ריבון העולמים. ובה בעת, הנרטיב הנגדי של הפרשה מלמד אותנו שאין בכוחם של נסים לגבור על פגמים בטבע האנושי.

פרשת בשלח פותחת בקריעת ים סוף, אולי הנס החשוב ביותר בתנ”ך ובוודאי המאוזכר ביותר. האירוע הנסי מאפשר לבני ישראל להשלים את מנוסתם ממצרים והנס הפלאי מחסל את צבא פרעה ואת שרידי סיכויו להחזיר את ישראל לעבדות במצרים. אם יציאת מצרים/היציאה לחירות הן חוויות יסוד בהיסטוריה ובדת היהודית, קריעת ים סוף היא רגע השיא – חוויה כל כך מציפה שהיא מנטרלת את תחושות החרדה של בני ישראל ואת הספקות שנותרו בהם. כעת הם יודעים כי “אלוהים יושב במרומיו/ הכל כשורה בעולם”.[1]

ההתרגשות והשמחה שעולות מתוך שירת הים כל כך השפיעו על חז”ל עד שהם שיבצו אותה בתפילה ליום חול לפני תפילת “ברכו” הקוראת למתפללים לברך את ה’. התייחסות נוספת לקריעת ים סוף מופיעה לפני תפילת שמונה עשרה. בימי חול זהו הרגע שבו פונים המתפללים ישירות לאלוהים וקוראים לו להיחלץ לעזרתם ולגאול את ישראל. אזכור האירוע הוא מעין אישור לכך שתפילה לגאולה איננה בגדר ברכה לבטלה. “וַיּוֹשַׁע ה’ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם… וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ”. (שמות י”ד, 32-31).

מיד לאחר מכן מתחיל הנרטיב הנגדי. במשך שלושה ימים משה מוביל את בני ישראל מים סוף אל מדבר שׁוּר בלי מים. המים שהם מוצאים במָרָה אינם כשירים לשתייה ובני ישראל מיד קמים על משה. בהנחיית אלוהים, משה מחולל נס מהיר: הוא נוטל בידיו עץ ומשליך אותו למים והמים נעשים ראויים לשתייה. (שמות ט”ו, 26-24).

עוד בטרם חלפו שלושה שבועות בני ישראל מגיעים למדבר צין וחשים רעב. שוב הם מלינים על משה ואהרון: “מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע”, הם מטיחים בהם, “הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.” (שמות ט”ז, 3-2). שוב מתערב אלוהים, הפעם בתצוגה מרשימה של נס כפול. בערב, מכסות את המחנה שכבות של שליו שמספקות בשר למאכל, ועם בוקר השמים מרעיפים מָן – לחם שמכסה את פני המדבר. בני ישראל מלקטים מן ככל יכולתם ומעתה ואילך, במשך כל תקופת הנדודים במדבר, האוכל הנסי יומטר עליהם מדי יום פרט ליום השבת. [2] בהגיעם למחנה הבא, רפידים, מגלים שוב בני ישראל שאין להם מי שתיה והם מתנפלים על משה: “לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא.” (שמות י”ז, 3) שוב פונה משה לה’, אשר מורה לו להכות בסלע, ומיד פורץ מתוכו זרם מים שמספיקים לכל העדה. הנס פועל את פעולתו והעם שותה לרוויה ונרגע.

דפוס זה חוזר על עצמו לאורך כל המסעות במדבר. בהר סיני עם ישראל הלום-נס ושטוף יראה ולמרות זאת, כאשר משה מתעכב בירידה מההר, הם יוצרים עגל זהב ורוקדים סביבו בקריאות “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ל”ב, 4). [3]

המסע מתחדש אחרי מעמד הר סיני, ובני ישראל משתעממים מהמן. הם נזכרים בגעגוע בקישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים שהם אכלו במצרים בחינם(!) (במדבר י”א, 5). בתגובה, אלוהים מוריד עליהם שליו בכמות בלתי מוגבלת עד שהם מואסים בו כליל (במדבר י”א, 20).

רכבת ההרים מגיעה לסופה עם שובם של המרגלים מארץ כנען.[4] בני ישראל נתפסים בהלה ורוצים לשוב מיד למצרים. המרד מדוכא אחרי התגלות נוספת וענישה. הדפוס של נסים הגוררים נסיגה אינו משתנה עד שאלוהים מכיר בכך שהעבדים לשעבר כבר לא יתפקדו כבני חורין ועליהם למות במדבר.[5] רק דור הבנים והבנות שהתחנך בתנאי חירות וקיבל תורה ממשה ואהרון מסוגל להתמודד עם האתגר של יישוב ארץ ויצירת חברה חופשית.

כפי שניתן לראות מפרשתנו, אפילו השפעתם של נסים גלויים מתקיימת רק על פני השטח וחולפת כמעט מיד. מדוע? משום שנסים הם בגדר חוויות גופניות אשר אינן מחוללות שינוי ביסוד הפסיכולוגי של מי שנעשה לו הנס. כאשר מתרחש נס רב עוצמה כפי שהיה בקריעת ים סוף, העם מגיב כהלום רעם והם באמת ובתמים מאמינים בה’ ובמשה עבדו – אך רק לרגע קצר. בעבוֹר שלושה ימים הקסם פג והעבדים שאינם מורגלים בעבודה הקשה שצריך להשקיע בחיים של חירות ובאחריות המתלווה לכך, מתחילים להתעייף. הם מבוהלים מהיעדר אספקת האוכל שקיבלו בקביעות במצרים, הגם שהייתה דלה ביותר.

כניעה לנס כמוה ככניעה להפחדה. בני האדם לא באמת ביקשו לעצמם את הנס ומשום כך הם חוזרים מיד לסורם. כשהיראה והריגוש מתחילים לקהות, משתלטות שוב הנטיות המושרשות או דפוסי ההתנהגות. אנשים הולכים/ות בדרך שלהם.ן, ולא בדרך האלוהית ש”נכפית” עליהם.ן.

המסר העמוק ביותר בפרשתנו נמצא בפסוק הפותח שבו מסופר כי משה לא לקח את בני ישראל בדרך המלך הקצרה, דרך ארץ פלשתים, משום שהעבדים העבריים לא היו כשירים להילחם על חירותם (שמות י”ג, 17). בנקודת הזמן ההיא, עומדות בפני אלוהים שתי אפשרויות: האחת, לבטל את הבחירה החופשית ולהפוך את בני ישראל – ובסופו של דבר את כלל האנושות – לרובוטים שממלאים אחר כל ציוויי האל בלי להתחשב בשיקולי היומיום. הרמב”ם כותב שאלוהים בוחר באפשרות השנייה – קבלה של בני האדם כמות שהם, מתוך כבוד אליהם. במקום לשנות את הטבע האנושי בנסים ונפלאות, התורה משלימה איתו ועם מגבלות האנושות.[6] אלוהים בא עם בני ישראל ביחסי ברית שבמסגרתם הם שואפים לרומם את התנהגותם המוסרית על פני החברה והתרבות הסובבות, תוך כדי שהם ממשיכים בתנועתם לעבר סטנדרט אלוהי גבוה יותר.[7]

התהליך המקראי הוא במהותו תנועה של התרחקות מנסים גלויים והתגלויות פומביות לטובת מהלכים חינוכיים שבכוחם לשכנע אנשים לנהוג כהלכה. שוב ושוב אנו נוכחים לדעת כי תולָדות של אירועים היסטוריים נגזרות מהתנהגות אנושית וממאזני כוח ולא מהתערבות אלוהית.[8] עד לתקופת התלמוד כבר ניטלה נבואה מן הנביאים לדברי חז”ל. הנסים הם אקט של כפייה ואלוהים שואף שבני אדם ילכו בדרך הישר מתוך בחירה חופשית.[9]

השינוי בטקטיקה מסייע בהבנת תהליך הדעיכה של עבודת אלילים ביהדות. אף על פי שהתורה הכריזה על עבודת אלילים מלחמת חורמה היא המשיכה להתקיים לכל אורך תקופת המקרא. אפילו נסים רבי רושם כמו נצחונו של אליהו על נביאי הבעל הסתיימו בנצחונות זמניים.[10] בתקופת חז”ל, שלא נרשמו בה התגלויות אלוהיות, הרבנים הצליחו להביס את העבודה הזרה בגישה של חינוך רחב היקף לתלמוד תורה. על ידי שינוי תודעתי הם רוממו את רמת התחכום התרבותי והפילוסופי של בני האדם ונחלו ניצחון בקרב. קריעת ים סוף אולי היכתה גלים, אך טבילה בים החכמה התלמודית שינתה לטובה את בני האדם.


[1] מתוך פיפה עוברת, רוברט בראונינג.

[2] אל דאגה, הם קיבלו ביום שישי מנה כפולה שהספיקה להם גם לשבת.

[3] שמות, ל”א-ל”ג.

[4] במדבר י”ג.

[5] במדבר פרק י”ד.

[6] הרמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג’, פרק ל”ב.

[7] ההצטרפות לברית והטמעת ערכיה בשגרת היומיום והתמודדות עם אתגרים היסטוריים עומדות במרכז שתי הפרשות העוקבות, יתרו ומשפטים, ויילמדו בדברי התורה של השבועיים הבאים.

[8] ריצ’ארד אליוט פרידמן מתאר את ההתפתחות המדוברת בספרו היעלמות האל: מגן העדן למפץ הגדול: האלוהות בחוויה האנושית (דביר: 2004).

[9] “כפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית” (מסכת שבת פ”ח, ע”א) וכן בתוספות ד”ה “מודעא רבה לאורייתא”.

[10] השוו את הניצחון הנסי של אליהו על נביאי הבעל (מלכים א’, י”ח) עם ההתנהגות שהפגינו בהמשך אחאב ואיזבל (פרקים כ-כ”א).

להאזנה

קבצים להורדה

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פרשות נוספות

פרשת ויצא: מסע אל התבגרות בברית

For English click here תרגום: עליזה רז-מלצר בפרשתנו השבוע יעקב יוצא למסע אל חרן, שם מתגורר דודו, לבן. לכאורה, המסע נועד להביאו למקום מבטחים ולמצוא

סגירת תפריט