בארץ, שמיני עצרת-שמחת תורה תמיד נדמה לי כמו היום העמוס ביותר בשנה. כל כך הרבה תפילות; כל כך הרבה אווירות ומצבי רוח שונים. מדי שנה, המעברים החדים בין השמחה של חגיגת סיום חמישה חומשי תורה בהקפות ובקריאות תורה אינסופיות, לבין החלקים הרציניים והקודרים יותר של החג – יזכור ותפילת גשם – מותירים אותי מותשת, מעט מסוחררת, מחכה לשקט ולשלווה של אסרו חג, ולאחר חודשי הקיץ הארוכים והשבועות העמוסים של תשרי, ל"אחרי החגים" המיוחל.

בשלוש השנים האחרונות, הבלגן  השמח של החג נשתנה ללא היכר. הזוועות שהתחוללו לנגד עינינו לפני שלוש שנים; הזיכרון החי של אותו יום שנה לאחר מכן, כאשר קינות ותפילות חדשות והקפות מתוכננות בקפידה ניסו לתת ביטוי לאבל, לכאב ולשכול; ובשנה שעברה, השמחה המהולה בדמעות שליוותה את חזרתם של אחרוני החטופים שנותרו בחיים, שעות ספורות בלבד לפני כניסת החג – כל אלה הפכו את האחרון שבחגי תשרי לסערת רגשות ולטלטלה נפשית וקיומית.

כיצד יכול יום אחד להכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות סותרות, כל כך הרבה רגעים ורגשות מנוגדים זה לזה? ומה יכולה להיות המשמעות של שמיני עצרת כאשר הפך לכלי הקיבול לכל כך הרבה שכבות של משמעות? 

למעשה, התורה שותקת לחלוטין בנוגע למשמעותו של חג שמיני עצרת, האחרון שבחגי תשרי. הפסוקים לא מספקים לו שום הסבר היסטורי או חקלאי, לא בויקרא כג ולא במדבר כט; בדברים טז, החג אינו מוזכר כלל. זהו חג ללא מאורע, ללא נרטיב, ללא תסריט וללא מצוות מיוחדות – במילים אחרות, זהו חג על שום דבר. 

בתורה, חג שמיני עצרת מוגדר דרך זיקתו לחג הסוכות – והבדלתו ממנו:

ויקרא כג:לו

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה׳ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה׳ עֲצֶרֶת הִוא כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃

במדבר כט:לה

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

בניגוד לחגים האחרים, שמו של המועד – ״עצרת״ – אינו מתאר את משמעות או את התוכן החג. חוקרים מציעים שהמילה "עצרת" מתייחסת לאסיפת סיכום חגיגית או כינוס נעילה. שמו הגנרי של שמיני עצרת מהדהד את היעדרו של תוכן ייחודי לחג – היסטורי, חקלאי או רוחני. בשונה מפסח ומסוכות, המועד אינו מציין את סיפור מסעותיהם של בני ישראל במדבר; בניגוד לשבועות וסוכות, אין לו משמעות או מקור חקלאיים; והוא גם אינו קשור לתהליכים קהילתיים רוחניים כמו זיכרון (״יום הזיכרון״, ראש השנה) או כפרה (יום הכיפורים). יתרה מזאת, אין לשמיני עצרת מצוות מיוחדות: לא שופר ולא צום, לא ארבעת המינים, לא ישיבה בסוכה ולא הבאת ביכורים. כפי שמציין מדרש תנחומא (פינחס טז:יז), החג מנותק במפורש מקורבנות הפרים שהוקרבו במהלך שבעת ימי חג הסוכות בבית המקדש.

מה יכולה להיות משמעותו של חג שאינו סובב סביב שום דבר? האם לריק – לדף הלבן – של שמיני עצרת יכול להיות מקום רגשי ורוחני בחיים שלנו? 

ר' צדוק הכהן רבינוביץ מלובלין (פולין, 1823–1900) מציע שדווקא הפניוּת – המשבצת הריקה – של שמיני עצרת מאפשרת לנו לגעת במהות ובעצם החשוף של הקדושה והשמחה. באחת הדרשות שלו על חג הסוכות (פרי צדיק,לחג הסוכות לט), ר' צדוק משווה את שמיני עצרת לכל שאר החגים: בעוד לכל חג יש מצוות ספציפיות, טקסים ותוכן ייחודיים, שמיני עצרת בולט כחג ריק מתוכן מעשי. אך אין זה הופך אותו לחג פחות ערך או חסר משמעות. להיפך, זהו יום שבו הזיקה הרוחנית – "שפע קדושתם", זרימת הקדושה שמתרחשת בחגים אחרים דרך טקסים ומצוות מיוחדות – מתרחשת מאליה, "בלי שום פעולה מצד האדם". משום כך, לפי תיקוני הזוהר המצוטט על ידי ר׳ צדוק, שמיני עצרת הוא "חג דכל החגין מתחגגין ביה" – חג שמכיל וחוגג את כל החגים האחרים, ואולי אף מתעלה עליהם.

בפסקה אחרת, ר' צדוק מקשר בין המושג "שורש היום טוב" לבין רעיון השמחה:

פרי צדיק חג הסוכות מג

בשמיני עצרת אין בו שום מצוה בפועל. וגם לא על זכר מהעבר כשאר מועדים. רק זהו שורש היום טוב שהשם יתברך מופיע השמחה בפנימיות נקודת הלב בלי פעולת האדם […]. ולכן רמזו בזה על יום טוב אחרון מפני שיש בו שמחה לפניו שעל ידי השמחה שלפניו מצד פעולות המצות כנ"ל נתרבה ממילא השמחה בלב ביום טוב האחרון מלעילא. ולכן נקרא שם היום עצרת כנישו דחדוה [כינוס של שמחה] מפני שנקלט השמחה בפנימיות הלב להתקיים על כל ימי השנה.

ר' צדוק טוען ששמיני עצרת מייצג את הרמה הגבוהה ביותר של בשלות רוחנית – היכולת לחגוג את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים ללא ה"פיגומים" הרגילים של אירועים היסטוריים, ציונים חקלאיים ומצוות מעשיות. שמיני עצרת מהווה כניסה למערכת יחסים בין האדם לקב״ה שאינה נשענת על הכלים הרגילים, ואינה מנותבת דרך הצינורות המקובלים. בלשונו של מרטין בובר, זהו אירוע של זיקה טהורה ונוכחות מלאה. אך ברמה עמוקה עוד יותר, ר' צדוק מציע שעצם העובדה שלשמיני עצרת אין תוכן משלו, הופכת אותו למופע הטהור, החשוף והמהותי ביותר של מושג השמחה של המועד – משהו הקרוב לרעיון היסודי, מעין ״אידיאה״ שלו. זהו יום המאפשר לנו, דווקא משום שהוא מופשט מתוכן חיובי מוגדר, לשאול בעוצמה בלתי מתווכת: מהי המשמעות של פינוי זמן ומקום לקדושה ולמפגש? מהי המשמעות של חוויית השמחה – לא שמחה על משהו, אלא שמחה טהורה ומופשטת – כמצב קיומי שאינו תלוי בדבר או באירוע? וכיצד שמחה זו יכולה למצוא מקום בחיים שלנו ולהקרין על השנה כולה?

***

שכבות המשמעות החדשות שנחרטו על גבי היום השמיני –  שמיני עצרת-שמחת תורה – לפני שלוש שנים ככל הנראה יעצבו מחדש את חוויית החג של בני דורנו. בישראל, ייתכן שלא יהיה עוד שמיני עצרת-שמחת תורה שבו לא ננסה לתמרן ולהחזיק יחד את השמחה והאבל, הטראומה והתקווה, הסוף וההתחלה, היום האחרון והיום שאחרי. כשם שאווירת היראה של יום הכיפורים הפכה לכלי קיבול עוצמתי לטראומה הלאומית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973, תוך יציקת תכנים רגשיים ועוצמה רוחנית חדשים אל התפילות המרכזיות של היום, כך, אולי, יש בשמיני עצרת-שמחת תורה כדי לספק לקהילותינו מסגרת גמישה שבה נוכל להביע את הזיכרון ולשפוך את הרגשות שלנו בשעה שאנו מעבדים את הכאב המשותף ופוסעים אט-אט לעבר נחמה וריפוי.

אך אפשר לנסות ולהחזיק בליבנו ובנפשנו את ההבטחה שבחג שאינו סובב סביב דבר: שמיני עצרת הוא, לאור קריאתו של ר' צדוק, הזדמנות יחידה וחד פעמית להעניק משמעות פנימית וטהורה למושג השמחה – לחוות את עצם רעיון השמחה מחוץ לזיכרון היסטורי מסוים או לרגע רוחני מוגדר. שמיני עצרת, האחרון שבחגי תשרי, קורא לנו להשהות את הדחף לחגוג משהו – כלומר למלא את החגיגה בתוכן, להגדיר ולתחום את קדושת היום. הוא קורא לנו לעצור, להתבונן ולשכון בתוך הפתיחות של חגיגה שהיא, פשוטו כמשמעו, על שום דבר – כלומר, על עצם הקיום, ועל עצם הנוכחות.