לצד השימוש הנרחב במטאפורות ודימויים בשפת התפילה, ישנם קטעים בהם הליטראליות, המשמעות המילולית והפשוטה של המילים, מקבלת משמעות מיוחדת. קטעים אלו, כגון הפירוט המפורט של סדר העבודה בבית המקדש או הרשימה הקשה של הדרכים למות ב"ונתנה תוקף", אינם רק תיאורים מדויקים, אלא גם הזמנות עמוקות להרהר במשמעות החיים והמוות, בחיבור שלנו לאלוהים ולקהילה. הליטראליות בשפת התפילה אינה רק אמצעי להעברת מידע, אלא כלי עוצמתי שמעורר רגשות, מעורר מחשבה ומאפשר לנו להתמודד עם שאלות קיומיות. במיוחד בעקבות אירועים טראומטיים, הליטראליות מאפשרת לנו להתמודד עם המציאות הקשה ולהתחבר לעומק המשמעות של התפילה.

"כל עוד איננו מגורשים ממילותינו, אין לנו מה לחשוש. כל עוד הגיגינו שומרים על צליליהם, יש לנו קול. כל עוד מילותינו שומרות על משמעותן, יש לנו נשמה". אדמון ז׳בס, ספר השאלות (1963)

שפת התפילה רוויה במטאפורות עוצמתיות. כאשר אנחנו פונים אל אלוהים כאל מלכנו, כאשר אנחנו מבקשים ממנו לפתוח את שערי השמים לתפילותינו, או מתפללים להיכתב בספר החיים, אנו משתמשים בשפה מטאפורית. דימויים אלו מאפשרים לנו לתפוס את המציאות המופשטת באמצעות אנלוגיות לעולם המוכר, לסדרי החברה האנושית, לרגש האנושי, לסמלים הנרקמים בתוך התרבות שלנו. 

הפתיחה של הפיוט "ונתנה תוקף", או הפיוט שקודם לאמירת הווידוי ביום כיפור ("כי אנו עבדיך") מהווים דוגמאות טובות לנוכחותה הגורפת של המטאפורה בשפת התפילה: מהדימוי של מלך לדימוי של רועה, מהחתן – ה״דוד״ –  לשומר הכרם, טקסטים אלו שוזרים יחד דימויים מוחשיים של מלכות ה׳, של דאגתו לבריות, ושל הברית המיוחדת עם ישראל. דימויים אלה, השאולים מן התורה, מן הנביאים ומספר תהילים, הם כלי המאפשר לנו לתפוס את טיב היחסים שלנו עם הקב״ה, ולתת ביטוי מורכב ודינאמי לנוכחותו ופועלו של אלוקים בחיינו. 

הסדר הטקסטואלי-פואטי הזה, הקשר הייחודי בין מילות התפילה למשמעותן המילולית, לליטראליות שלהן, משרת מספר פונקציות: הפיוטיות של התפילות מעוררת את הרגש, מעודדת התבוננות מטפיזית והתעלות רוחנית. היא מאפשרת לנו ליצוק משמעויות מתחדשות לטקסטים עתיקים, ובכך, לספק את צרכינו הרוחניים בנופים אישיים, תרבותיים ודתיים משתנים. היא מאפשרת לנו לחרוג מגבולות הכאן ועכשיו ולחשוב מחדש על הקיום שלנו במעגלים רחבים של משמעות היסטורית ותיאולוגית.

עם זאת, תפילות הימים הנוראים כוללות מספר קטעים שחורגים מהסדר הספרותי של המטאפורה והשפה האלגורית. במאמר זה אתייחס לשניים מהם: הראשון הוא חלק קצר מתוך הפיוט "ונתנה תוקף". ואילו השני, ארוך בהרבה, הוא "סדר העבודה", התיאור המפורט של הטקס שנערך ביום כיפור על ידי הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים, המבוסס על נוסח מסכת יומא. המשמעות המילולית, הליטראלית, בכל אחד מהטקסטים האלו, פועלת באופן אחר וממלאת תפקידים שונים; ובכל זאת, שניהם חורגים מהטקסטואליות המטאפורית של שפת התפילה; הם מכריחים אותנו לעצור ולהרהר במשמעות של המילים שלנו, במשקלן המפורש – פשוטו כמשמעו – לחשוב על כוחן, ועל הציווי הייחודי שנושאת איתה הליטראליות.

השנה, חזרתם של הימים הנוראים משמעותה מליאת שנה מאז הטבח הנורא של שמחת תורה. עברה עלינו שנה של אבל אישי וקולקטיבי, שנה על שפת התהום. אני ניגשת לליטראליות שאני מוצאת בטקסטים אלו עם אמונה, שרגעים אלה אינם מכשול במסע הרוחני שלנו, אלא דווקא מעצימים את הממד הרגשי, הפילוסופי והאֶתִי של תפילותינו. 

למצוא את עצמנו בתוך התפילה

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום": לאחר פתיחה פיוטית, מרעידה ומרוממת, רוויית דימויים אלגוריים של אלוקים כמלך וכרועה, הטקסט נוטש את התיאורים המטאפורים של ה׳ ומתמקד דווקא בנו, בני האדם. לפתע, שפת הפיוט נעשית מפורשת, דחוסה, גולמית:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן, וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה, וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ, וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ, מִי בַמַּיִם, וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב, וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב, וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ, וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה, וּמִי בַסְּקִילָה, מִי יָנוּחַ, וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט, וּמִי יְטֹּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו, וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יַעֲנִי, וּמִי יַעֲשִׁיר, מִי יֻשְׁפַּל, וּמִי יָרוּם. וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה. (תפילות ראש השנה ויום כיפור)

הגודש הליטראלי הזועק של קטע זה, עם פירוט המיתות המשונות – מוות במים, מוות באש, מוות בעיתו ומוות בטרם עת – בלתי נסבל. החזרה על המילה ״מי״ עשרים ארבעה פעמים אינה מאפשרת בריחה: השאלה מתמוססת בחזרתיות המכנית, וכינוי הגוף הריק מתמלא במשמעות בלתי נמנעת. התיאור הקצר והתמציתי של חיינו, הרחק מכל קישוטי השפה, מסכם את ההוויה האנושית בבהירות ובחדות ברוטאלית.

בהמשך, הפיוט חוזר לרצף אנלוגיות ולמטאפורות: בני אדם הם כ"כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה,וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלום יָעוּף.וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם.״ שוב הקסם של השפה הפיוטית פועל; דרך רצף הדימויים היפהפה, שפת הפיוט מַעתיקה את המציאות מתוך המוחשיות החונקת של השורות הקודמות. דימויי הטבע והעולם – מהצמחים ועד העננים והרוח – מעדנים ביופים את הסופיות האנושית ומובילים אותנו בהדרגה מנחמת אל מישור מטאפיזי.  

אך אותה פסקה קצרה של פשטנות טהורה ובלתי מעובדת, ממשיכה ללוות אותנו אל תוך התפילה ואמירת הקדושה. היא איננה סטייה, טעות או מעידה ביד הפייטן. הפשטנות המילולית הזו היא שער אל עולמנו הפנימי – אל עצמנו, המתפללים והמתפללות: שער אל המציאות, ההווה, המצב הרגשי והרוחני שלנו. משפטים ספורים אלו הם המקום בו אנו שופכים את סיפור חיינו – סיפור השנה שעברה עלינו; המקום בו אנו נעצרים כדי להתאבל על מותם בייסורים של אנשים אהובים, אלה שהכרנו ואהבנו, ואלה שמעולם לא פגשנו; אלה שהיו שייכים לקהילות שלנו, וזרים שאנו חולקים איתם את הקיום האנושי. זה המקום בו, השנה, נשפוך את נפשנו בצער, נבכה על האובדן, נתאבל באופן אישי וקולקטיבי . הרפרנציאליות הפתוחה של הטקסט החוזר שוב ושוב על השאלה "מי?" פוגשת את המשמעות המוגדרת, הקונקרטית והבלתי נמנעת שכולנו, כל אחד ואחת מאיתנו, ניצוק לתוכה. היא משמשת כעוגן עבור התפילה שלנו, ומחזירה את התפילה אלינו.

אבל הליטראליות אינה רק לוח חלק שעליו נשמותינו יכולות לשפוך את עצמן בתפילה. היא נושאת משמעויות אקזיסטנציאליות. הפשטנות הגולמית של קטע זה חושפת את השבריריות, את עצם מהות הקיום האנושי: כאן, באמירת מילים אלו, הפשוטות, הקשות, אנחנו נאלצים להתמודד עם האנושיות שלנו ללא תיווך. זהו רגע בו התפילה נוגעת בתחתית; משתהה בכאן ועכשיו; זהו רגע בו ה״אני״ המתפלל שוהה עם עצמו. השהייה עם האני הפגיע מכינה את הקרקע לאמירת הקדושה, ומבנה את משמעותה.

השעיר לעזאזל: מטאפורה-חיה 

בתפילות יום כיפור, ישנו קטע נוסף בו לליטראליות תפקיד מכריע. סדר העבודה הוא תיאור ארוך ומפורט של הקרבנות שנערכו ביום כיפור בבית המקדש. בכל תפילת מוסף, אנחנו מזכירים את הקרבנות שהובאו בבית המקדש לרגל המועד. אך במוסף של יום כיפור, במקום התיאור הכללי והתמציתי (המצטט את פסוקי התורה) של הקרבנות הנאמר בתפילת הלחש, חזרת הש״ץ מתארת בפירוט רב את סדר העבודה כפי שהוא מופיע במסכת יומא. במקום רשימה גנרית, סדר העבודה מספר את ההכנות לקראת יום כיפור, מתאר כל צעד וצעד  של הכהן הגדול במקדש, מזכיר את חילופי בגדיו וסדר טהרותיו, את התנועות המדויקות שהיה עושה בעת שפיכת דם הקרבן על המזבח, את שלבי הטקס של השעיר המשתלח לעזאזל, את קריאת התורה ושלושת הוידויים שהיה מתפלל במהלך היום. הירידה הבלתי שגרתית, המודגשת, לפרטים, קיבלה כוח ליטורגי משלה: ספירת ההזאות והניגונים השונים שלה (״וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת״), מדגימות כיצד טקסט היפר-ליטראלי יכול להפוך לרגע פיוטי המנותק במידה רבה מהקשרו המקורי.

על רקע התפילות של הימים הנוראים, סדר עבודה נטול שפה מטאפורית באופן מוחלט: להיפך, הוא נצמד לממד הליטראלי באופן מובהק בייצוג החומריות, המציאות הפיזית, של טקס הקורבנות. מסוף הפתיחה הפיוטית (בשני נוסחיה: ״אתה כוננת״ / ״אמיץ כוח״), שקובעת את הממד הקוסמי של המקדש ושל הכהונה, ועד לפיוט שחותם אותו (״מראה כהן״) בסימפוניה של אנלוגיות שעוזרות לנו לדמיין את ההדר המיוחד של הכהן הגדול בצאתו מבית קדשי הקדשים, הטקסט כמעט ואינו סוטה מהתיאור הטכני, המדויק של עבודת יום כיפור במקדש.

עבור חכמינו, שהציבו את זכר עבודת המקדש במרכז משנה, הטקסט ואמירתו כחלק מרכזי של תפילות היום היו מעשה של זיכרון נוסטלגי; עבור הדורות הבאים, חלקים אלה מהווים מעשה של דמיון שמתקרב, ברגעים מסוימים, לחוויה של שחזור (״כשהיו שומעים״). אולם הם גם הזמנה להרהר על משקלה וערכה של הליטראליות של הטקס, כרובד של משמעות הזורם מתחת למבנה המטאפורי של שפת התפילה. החומריות המוחשית של סדר העבודה מחייבת אותנו להתבונן בקשר המורכב בין הפשט למטאפורה בחיי הרוח שלנו. היא מחדדת את הצורך להכיר במציאות עצמה כבסיס שעליו אנו בונים כל רעיון, כל אידיאל, כל ערך וכל שאיפה.

שליחת השעיר לעזאזל, המתוארת בסדר העבודה, מהווה נקודת מפגש מובהקת בין המטאפורי לליטראלי. כך מתאר סדר העבודה את שילוח השעיר לעזאזל, הנופל ומתגלגל במורד ההר:

״קָרָא לְאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים הַמְזֻמָּן מֵאֶתְמוֹל לְהוֹלִיכוֹ וּמְסָרוֹ לוֹ. וְהוֹלִיכוֹ אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה לְמִדְבָּר שָׁמֵם. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְצוּק חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית שֶׁבְּקַרְנָיו חֶצְיוֹ קוֹשֵׁר בְּסֶלַע וְחֶצְיוֹ בֵּין קַרְנָיו וּדְחָפוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו לַאֲחוֹרָיו. וְהוּא הָיָה מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵיבָרִים אֵיבָרִים. וְאוֹמֵר כָּךְ יִמָּחוּ עֲוֹנוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל״ (מחזור של יום כיפור)

בסוף תיאור הצעידה אל המדבר, אמירת הכהן המלווה את השעיר, "כָּךְ יִמָּחוּ עֲוֹנוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל", יוצרת רגע של שהייה, לפני שהזרקור חוזר לנעשה במקדש. היא חורגת מתיאור המשנה, שבה השולח אינו אומר כלום, אלא ״בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ״ (משנה יומא פרק ו׳). "כך", פירושו "על ידי מעשה זה", על ידי שילוחו ומותו של השעיר״, אבל גם "בדיוק בדרך זו": איברים איברים, חלקים חלקים, ללא היכר. טקס הכפרה, המבוסס כולו על מעבר מטאפורי (השעיר במקום החוטאים), מעמיד את השעיר כסמל: עבורנו, במקומנו. אך חשוב לזכור, הן החיה שמתה במדבר והן זו שמתה על המזבח, הן ישויות ממשיות, חיות, לפני שהן הופכות למטאפורה. 

המשנה עצמה מזכירה את האיזון השברירי בין החיה ולבין המטאפורה: ״וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא.״ (משנה יומא פרק ו׳) הכבש, או הגדר, מגנה על השעיר מפני הבבליים, שהיו תולשים את שערו של השעיר, כמעשה ספונטני, המדגיש בצורה אכזרית את מעמדה של החיה כמטאפורה (בהפוך על הפוך – תולשים את שערות השעיר כדי שייקח את חטאי העם אתו למדבר), ומערער את המבנה הסמלי של הטקס בהיפר-ליטראליות. כנגד מחיקת הגבול השברירי בין הממשות לבין הסמליות, בין החיה לבין המטאפורה, הכוהנים הציבו ״כבש״: גבול פיזי, המונע את ההישאבות הטוטאלית אל תוך הממשות של החיה העוברת מול המתפללים בדרכה אל המדבר. 

כנגד הפיתוי להיסחף כליל אל תוך עולם ההפשטה המטאפורית, סדר העבודה מזכיר לנו שהשימוש במטאפורה, טומן בתוכו גם סיכון: הוא גורם לנו להתרגל לשכוח ולזנוח את הממשי לטובת הסמלי. עלינו להיות זהירים מפני פעולות סמליות, שפה ומערכת, שבהן הממשי קורס תחת כובד המטאפורות: יסוד המוסר שלנו כחברה טמון ביכולתנו להכיר במציאות האנושית במורכבותה, ולפעול מולה בתבונה, בזהירות ובחמלה.

—

ביום שמחת תורה תשפ"ד. השפה שלנו קרסה לפתע תחת ליטראליות החדשה. ״כלניות״ הפכו לסמל קודר לטבח. "מקלטים" הפכו למלכודות. "דלתות" לא הבדילו בין פתוח לסגור, אלא בין חיים למוות. שחר – שם נרדף לתקווה; שבת, יום של מנוחה; שמחת תורה, יום חג וריקודים, איבדו את משמעותם בתוך הזעקה, השבר, וחוסר האונים של אותו היום.

בעקבות אותו יום נורא, ולאורך כל השנה כולה, מזמורי תהילים, פסוקים ותפילות קיבלו משמעות חדשה, מוחשית ודחופה. מאז, בתוך הצער והחרדה, בתוך סערת חיינו המתמשכת, ניסינו להרהר בצלילים החדשים שהתווספו אל שפתנו, להכיר בפשט החדש, לתת לו מקום בשפה בלי לשחרר את המשמעויות הקודמות.

הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה ישזרו יחד את ניגוני התפילה המוכרים וזעקת השבר שנוספה בשנה האחרונה. תוך שאנו נלחמים על עתידנו, משקמים את חיינו ומאשרים מחדש את ערכינו, חשוב לא לשכוח את הממשות: מה שאבד ואינו ניתן לשחזור; מה שנהרס ואינו ניתן לשיקום. הלוואי והמילים שנאמר ונשיר, נזעק ונלחש, נשמיע ונשמע, יתנו לנו, לרגשותינו, ולנשמותינו עוגן, נחמה, ובהירות.