לפי פירוש רש"י, המאפיין של עם ישראל בשעת קבלת התורה הוא אחדות גמורה.
"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט:ב)
רש"י: "כאיש אחד בלב אחד"
דברי רש"י מבוססים על המכילתא, שדורשת את הופעת הפועל "ויחן" בלשון יחיד. המכילתא מבינה זאת כניגוד לחניות הקודמות במדבר, שבהן בני ישראל שבו והתלוננו על להנהגתם על תנאי המדבר הקשים. כאן, לעומת זאת, אין תלונה.
אלא שמשהו בניסוחו של רש"י — "כאיש אחד בלב אחד" — מצית את הדמיון. רבים הבינו בו אמירה עמוקה יותר על מצבו הרוחני של עם ישראל ברגע ההתגלות: מצב של אחדות עמוקה וערבות הדדית.
אבל אם זה כך, הדברים גם מציבים אתגר. לאחר שאידיליית סיני מתפוגגת, כיצד יכולה אותה תורה אחדותית להדריך מציאות שאיננה מאוחדת? כיצד יכולה תורה שניתנה ל"לב אחד" להישאר רלוונטית ללבבות רבים?
במובן הזה, המדרש מחדד את אחד האתגרים היסודיים ביחס שלנו לתורה: התורה היא אחת, אך הנמענים שלה רבים. ברגע שמכירים בייחודיות של כל אדם, יש משהו מוזר במחשבה שאותה תורה יכולה להיות רלוונטית ונכונה לאנשים שונים בתכלית. מה שטוב עבורי אינו בהכרח טוב עבור אדם אחר. כל אחד ואחת מאיתנו נמשך למצוות מסוימות ומרגיש זרות כלפי אחרות. אנחנו אמנם רגילים לקבל מערכות חוק אוניברסליות שמטרתן מסדירות את החברה וקובעות נורמות התנהגות. אבל התורה מבקשת הרבה יותר מכך: היא מבקשת להדריך את האדם אל חיים של משמעות, שלמות ושמחה. כיצד, אם כן, ייתכן שהתורה תהיה זהה עבור כל אדם?
באחת מדרשותיו נדמה שהרב שמואל בורנשטיים מסוכטשוב, בעל השם משמואל, מוטרד בדיוק מן הנקודה הזאת:
להיות האדם נרצה מצד הפרט צריך שיהיו כל רמ"ח אבריו מזוככים ומקודשים…שכינתא לא שריא באתרא דפגים. אבל עוד יש לזה תקנה עכ"פ להיות נרצה מצד הכלל, כי בכל הכלל אי אפשר שלא יצטרף בין כולם קומה אחת שלימה להיות מעון לשכינה…ואיש כזה אף שאינו נרצה מצד הפרט הרי הוא נרצה מצד הכלל
הקב"ה, אומר השם משמואל, אינו שוכן במקום פגום. מי שמבקש התגלות, מי שרוצה לקבל תורה, צריך להיות שלם — וזה כמובן בלתי אפשרי. אבל יש לכך פתרון פשוט: להיות חלק מקהילה. כאשר אנשים מתחברים יחד, הם מחפים על חסרונותיהם זה של זה, ומתוך כך נוצרת שלמות מסוימת.
מוסיף השם משמואל: לאחר שאדם זוכה להשראת שכינה "מצד הכלל", יכול להתרחש דבר מה נוסף –
ובאמת שמזה יוכל לבוא להשלים את כל פרטי אברי נפשו להיות נרצה אח"כ גם מצד הפרט…
ההתאחדות עם הכלל — והתיקון והתורה שהיא מביאה עמה — מאפשרים לאדם לצמוח ולהתאזן. ומתוך כך הוא יכול להגיע להתגלות גם בזכות עצמו. באופן מפתיע למדי, תורת היחיד מוצגת כאן כשלב מתקדם יותר מתורת הכלל.
השם משמואל ממשיך ומפרש באופן דומה גם את היחס בין פסח לשבועות:
ויש לומר דכעין זה הם פסח ושבועות. כי פסח הוא מצד הכלל כמ"ש ויקחו להם איש שה לבית אבות, ואין שוחטין פסח על היחיד…ולכך הקריבו עומר, דעומר הוא מלשון עימור והתאספות, ואח"כ הספירה שהיא התכללות ז' המדות ופרטי פרטי מישראל עד חג השבועות…דחג השבועות הוא מעין יובל שכל נשמה נקשרת בשרשה.
פסח ושבועות, לפי השם משמואל, פועלים באותו דפוס. פסח שייך אל הכלל — "ואין שוחטין פסח על היחיד". ספירת העומר, שעצם שמה רומז לאיגוד ולאיסוף, היא תהליך של התכללות, של תיקון המידות ושל חיבור בין חלקי העם. ורק בשבועות מגיע הרגע שבו כל נשמה נקשרת מחדש לשורשה.
באופן מפתיע — במיוחד לאור פירוש רש"י שראינו קודם — השם משמואל מתאר דווקא את שבועות כזמנו של היחיד. זהו היחיד שכבר התחבר לקהילה, נאסף יחד עם אחרים כאגודת העומר, וזכה עמם לקרבת אלוקים של פסח; שעבד על מידותיו במהלך ימי הספירה; וכעת עומד מוכן, כאדם פרטי, לקבל תורה שיורדת לעומק נשמתו.
דברי השם משמואל מהדהדים מדרש נוסף על מעמד הר סיני:
אמר ר' יוחנן – האיקונים הזה – אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר, בי היא מבטת, כך הקב"ה היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר 'אנכי ה' אלקיך'
(פסיקתא רבתי כא:א)
הנס הגדול של ההתגלות איננו רק בכך שהקב"ה דיבר אל כלל ישראל, אלא בכך שהוא דיבר עם כל אחד ואחת מישראל.
אין בכל הדברים הללו, חלילה, כדי להפחית מחשיבותה של האחדות והשותפות בקבלת התורה. אדרבה — באופק הזה האחדות היא תנאי הכרחי להתגלות. המצב שרש"י מתאר מוכרח להתקיים כדי שהתורה תוכל להינתן. אבל תכליתה של האחדות הזאת היא לאפשר לכל יחיד לפרוח בדרכו הייחודית ולשמוע את הקריאה האישית של התורה המופנית אליו. איש אינו יכול לקבל תורה לבדו – אבל לתורה שכל אדם מקבל יש תמיד ממד אישי.
הדרך שבה אנו מגלים את הממד האישי הזה בחיינו היא כמובן לימוד התורה. המפגש של כל אדם עם התורה — מתוך עולמו, מתוך פרשנותו ומתוך המקום שבו הוא עומד — מוליד תורה חדשה: אישית, ייחודית וחיה.
מכאן חשיבותו הגדולה של העיסוק העמוק בתורה, של ההתחככות עמה (גם כשהיא לא נוחה) ושל לקיחת הבעלות עליה. מצוות תלמוד תורה אינה רק דרך של ההלכה לומר לנו שהתורה חשובה. קידוש הרב־קוליות בבית המדרש לאורך הדורות איננו רק נובע מתפיסת עולם פלורליסטית. שניהם נובעים מהכרה עמוקה בחשיבותו של מה שנוצר כאשר כל אדם נפגש עם דבר ה' המתגלה בעולם — כאשר הקב"ה מביט בכל יחיד ולוחש באוזנו:
"אנכי ה' אלוקיך".
