הטרגדיות שאנו זוכרים בי"ז בתמוז אינן כולן מאותו סוג.
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. (משנה תענית ד, ו)
בקיעת חומות ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני מקבלת לעיתים קרובות את מרב תשומת הלב ביום זה. מלבד שבירת הלוחות, שאר האירועים המוזכרים במשנה קשורים גם הם לתהליך חורבנה של ירושלים. במובן זה, י"ז בתמוז הוא חוליה ברצף שמתחיל בעשרה בטבת ומסתיים בתשעה באב.
י"ז בתמוז הוא אותו רגע שלפני התבוסה שבו ההגנות נפרצות. אבן דרך בדרך אל הנפילה. הרגע שבו הגוף מפסיק להילחם במחלה, או שבו משהו עמוק בחברה נשבר.
משום כך, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב הם ימים של צער צרוף. יש מהם מעט מאוד מה ללמוד; הטעויות כבר נעשו. השם "בין המצרים" הולם אותם היטב – ימים שאין בהם לאן לברוח, ואין בהם מה לעשות מלבד לשבת עם הכאב.
אלא שבי"ז בתמוז אירע, על פי המשנה, גם דבר נוסף: שבירת הלוחות בידי משה רבנו לאחר חטא העגל.
במבט ראשון נדמה ששני האירועים דומים זה לזה: שני רגעים של שבר וכאב – שבירת חומותיה של ירושלים ושבירת הברית שבין ישראל לקב"ה. גם שם, למרגלות הר סיני, היה השבר הקדמה לאסונות נוספים: הרג החוטאים, המגפה, ובעיקר הסתלקות השכינה מקרב העם.
ואולם שבירת הלוחות שונה באופן יסודי, ואולי אף הפוכה, מפריצת חומות ירושלים. שכן לפחות במובן מסוים, זוהי שבירה של תיקון ולא שבירה של קלקול.
ריש לקיש כבר עמד על כך:
אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: אשר שברת — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששיברת. (מנחות צט ע"א–ע"ב)
כיצד ייתכן ששבירת הלוחות הייתה דבר טוב? המדרשים מציעים כמה דרכים להבין זאת.
גישה אחת טוענת שהלוחות איבדו את משמעותם בעקבות החטא, וממילא לא היה טעם לשמרם:
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה. כיון שראה שכבה הנר אמר: "וזה למה בידי?" מיד השליכו מידו. כך, כיון שעשו ישראל אותו מעשה, פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה: "אלו למה לי?" (מדרש הגדול שמות לב:יט)
גישה אחרת מתארת את משה כמי שפועל כדי להגן על העם:
משל לאחד שנתעסק עם בת מלכים והיו ביניהן תנאים. הלך השושבין וכתב לה התנאים. בא ליתנם לה ומצאה שזינתה — קרעם. כך ישראל שמעו את התנאים בפה ועדיין לא קיבלו אותם בכתב. כיון שראה משה שביטלו את הדיבור השני, שיבר את הלוחות כדי שלא לחייבם. (שם)
המשותף לשני הפירושים הוא שהשבירה אינה מחמירה את מצבו של עם ישראל. הלוחות הפכו לחסרי ערך, או שמא לערך שלילי — לראיה מפלילה.
קיימת כמובן גם אפשרות שלישית: שמשה פשוט כעס.
"אל תבהל ברוחך לכעוס" — זה משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה כעסת, אתה השלכת, אתה שיברת — אתה תחליף. (שם)
ואף על פי כן, אפשר לשאול גם כאן: האם היה משה יכול להמשיך לשמש כמתווך בין ישראל לקב"ה בלי לפרוק תחילה את כעסו? האם לא הייתה השבירה עצמה תנאי לכך שיוכל לעמוד לאחר מכן לפני ה' ולומר:
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן — מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ." (שמות לב:לב)
הממד המרפא של שבירת הלוחות מתחדד כאשר חושבים לרגע על האלטרנטיבה. האם אפשר היה פשוט להמשיך כרגיל לאחר חטא העגל? האם ייתכן שלא תידרש ברית חדשה? האם הלוחות שנחצבו בזמן שהעם רקד סביב העגל יכולים להיות הלוחות שאיתם ממשיכים קדימה?
בעוד ששבירת הלוחות עומדת בניגוד לפריצת חומות ירושלים, היא דווקא מזכירה סיפור אחר מתקופת החורבן: סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי.
בשעה שירושלים הייתה נתונה במצור, הבין רבן יוחנן שהמערכה כבר אבודה. הוא הצליח להימלט מן הקנאים שהתעקשו להמשיך להילחם ברומאים, הגיע אל המחנה הרומי וביקש מהקיסר רק דבר אחד: "תן לי יבנה וחכמיה." בכך ייסד מרכז חלופי של תורה שאפשר את המשך קיומו של העם היהודי לאחר חורבנה של ירושלים.
במקום להתעקש על המשך המאבק ולנסות למנוע את השבר בכל מחיר, הבין רבי יוחנן שלעיתים יש צורך לשבור דבר מה כדי לבנות דבר חדש. אולי הבין שכשם שהלוחות איבדו את משמעותם, כך גם ירושלים של אותו רגע הפכה לכלי ריק.
ההשוואה בין משה לרבן יוחנן בן זכאי מתחדדת לאור תיאור התורה את מעשיו של משה לאחר שבירת הלוחות:
"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה."(שמות לג:ז)
כמו רבי יוחנן, גם משה הבין שלעתים מצבו של המחנה הוא כזה שאין ברירה אלא לצאת ממנו.
אז אולי המפגש שמתקיים בי"ז בתמוז בין הלוחות השבורים לחומות הפרוצות בא ללמד שלא כל שבירה היא מאותו סוג. יש שבירה שמבשרת חורבן, ויש שבירה המאפשרת התחלה חדשה. אולי הוא בא להזכיר לנו שהתקופה המתחילה בי"ז בתמוז אינה רק תקופת "בין המצרים" המסתיימת בתשעה באב, אלא פתיחה של תהליך ארוך הרבה יותר, המגיע עד יום הכיפורים — יום של תיקון, היום שבו צומח דבר חדש מתוך השברים, היום שבו ניתנו הלוחות השניים.
